אם יום אחד אני אתאבד זה בטח יהיה בגלל אמא שלי....

מצטערת שההודעה למעלה כל כך טריגרית. בדרך כלל אני מספרת לכם על ההעצמה שלי, אבל היום זה כבר חצה גבולות. יש לי בעיות מאוד חריפות עם המשפחה שלי. האחים שלי פשוט לא שמים עלי, אם אני אנסח את זה בלשון עדינה. אחותי הקטנה נתנה לי סלולרי אבל אני יכולה להקשר רק אליה וכשאני מתקשרת היא מתייחסת אלי כאילו אני עומדת לה בדיוק על השפיץ של האף, כלומר כמו אל מיטרד. יש לי שני אחים שבכלל לא ראו את הדירה שלי... ולא רק זה, הם אפילו לא מרימים טלפון. הגדיל לעשות אחי הקטן כשהוא פשוט ניתק לי בפרצוף בלי לומר אף מילה. אבל כמו שאומרים הכול בא מאמא... אצל אמא שלי אני אף פעם לא בסדר. יש לנו חברה משותפת וכל פעם היא אומרת לה: " רחל לא בסדר". לא מילה טובה ולא כלום. אבל היום זה פשוט שבר את כל השיאים.... היא הייתה עצבנית וכמובן על מי הכי קל להוציא את העצבים??? עלי כמובן. היא אמרה את המשפט המצמרר הבא: " גם אם תיתלי את עצמך על עץ אני לא אתן לך כסף". היו לי שני חברים שהתאבדו בתליה... אחת מהן נמצאת תלויה על עץ ביערות הכרמל ואחד התאבד בשטח בית החולים בו היה מאושפז. התמונות של שניהם רודפות אותי ללא הפסק והיא אומרת דבר כזה... וכל זאת למה??? כי לא עזרתי לה להרים דברים בבית. תבינו - אני לא גרה שם יותר... מה לעשות עם המשפחה הזאת??????? איך עוברים תהליך של התנתקות רגשית בשלום??? אני לא רוצה למות, בטח שלא לתלות את עצמי על עץ... אבל זה כואב כל כך. חוסר הרגישות הזה. חוסר ההבנה הזו... אגב, במהלך האישפוז האחרון אמא שלי הייתה אצלי רק פעמיים. האחים שלי בכלל לא... אז תבינו...

הי רחל, מה אני יכול להגיד לך? מה את יכולה לעשות.... יש לי פיתרון בשבילך? הנקמה האולטימטיווית!!!!!!!!!! זה הולך ככה, את תצליחי על אפם ועל חמתם. הם לא מתקשרים אליך?! אל תתקשרי את אליהם. מנתק לך בפרצוף הממזר, שיחזור אליך על ארבע לפני שתדברי איתו. שילכו לאלף עזאזלים איזו משפחה איומה.... תצליחי על אפם ועל חמתם ותוציאי תואר ראשון ותואר שני ותואר שלישי. תצליחי ותצליחי. תצליחי ביום ותצליחי בלילה ותחיי טוב ותאהבי את עצמך, כי את ראויה לכל האהבה שיש בעולם הזה וגם בעולם הבא. תהיי חזקה....אוי, את טריגרית לגמרי.... מה נעשה? נגמור את הקופסא. נשארו לי עוד סיגריות.... הסיגריות פותרות כל מצוקה... הרבה אהבה ממני אליך....תנקמי בהם בזה שתצליחי... מיכאל(מיקי)

תודה על העידוד... האמת היא שזה מה שאני מתכננת לעשות. לעמוד להם כמו עצם בגרון. לא לוותר... אני חיה כך כבר 34 שנה... כבר מהרחם אני ואמא לא הסתדרנו. ההריון היה קשה ומסובך. ברחתי ממנה בחודש השביעי... פגית. היום אתה תראה אותי ולא תאמין... פשוט תפחתי למימדים מפלצתיים... כל אנשי המקצוע שבדקו את המשפחה שלי הודו בפני שזה מקרה סוציאלי אבוד. שאין מה לעשות. פשוט כולם אמרו לי לברוח משם. עשיתי את זה. אני גרה רחוק מהם. אני מתגעגעת לאוניברסיטה... ללכת לספריה ולשקוע בחומר רב על הקיסרות הרומית או על ימי הביניים שזו תקופה מאוד מרתקת למרות מה שחושבים... לקרוא שירה, לקרוא פרוזה... אוווווו.... כמה שאני מתגעגעת ללימודים. וכמובן לפעילות שלי.. כרגע אני כותבת מאמר שמיועד לנפגעי נפש ובני משפחותיהם על מה שמצפה להם באישפוז הראשון. מה זה אומר וכיו"ב... ובניגוד אליך אני לא מעשנת אני פשוט מחסלת שוקולדים...