הודעה לוחמנית נגד העולם הזה והעולם הבא

שלום לכולם, מכיוון שכתבתי כאן קודם על התעללויות מיניות שכביכול היו לי, חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שלא דובים ולא יער. אילו זה היה קורה, הייתי זוכר את זה אני בטוח. ובכן, נכון, יש לי זיכרון של דוד שלי לבוש בתחתונים ומגרבץ, אבל זה באמת לא איזה זיכרון טראומטי במיוחד. ממש לא ביג דיל. לעומת זאת, יש לי טראומות הרבה יותר קשות מתקופות מאוחרות הרבה יותר. לדוגמה, הטירונות!!!!!, קורס חובשים, כל השירות שלי בצבא כחובש. כל היחס של הרופאים ושלנו החובשים לחיילים היה אנטי הומאני לחלוטין. התיחסנו אליהם יותר כאל מטרד ופחות כבני אדם. הטירונות הייתה זוועה, הרס קשה, חריף ומדויק מאוד של כבוד האדם שלי והפיכתי לחרא מושתן. וזו הייתה טירונות 02 של ג'ובניקים שנמשכה חודש. מזל גדול שלא הייתי באיזה שיריון או חי"ר, רוב הסיכויים שלא היה מיכאל(מקקקי) לכתוב לכם היום. (למען האמת, זה גם די מזל שאני לא עושה מילואים...) וכל אלה גם כן מתגמדים לעומת הקשירה שלי למיטה, שגם עליה כבר כתבתי כאן, ולא איכפת לי אם זה היה הדבר ההכרחי ביותר עלי אדמות, ושלא הייתה שום ברירה אחרת. (וזה קשקוש- תמיד יש ברירה אחרת). אני אסיים מספר מקודש ומדהים ביופיו שנקרא "אחיינו של ויטגנשטיין" מאת תומאס ברנהארד (הוצאת עם עובד). חובה בכל בית, ליד ספר הזוהר והתנ"ך... "עם אותה מחלת נפש כביכול שלו חי לו פאול עד יום מותו כדבר המובן מאליו, ממש כשם ששאר האנשים חיים להם בלי מחלת נפש מעין זו. באותה מחלת נפש כביכול שלו התגלתה אוזלת-היד של הרופאים, ושל מדע הרפואה בכלל, בכל עליבותה המדכדכת. אוזלת-יד זו של הרופאים ושל כל המדע שלהם חזרה ונתנה למחלת הנפש כביכול של פאול שמות מרגשים ביותר, אך מטבע הדברים שגויים תמיד, שהרי לראות נכוחה לא היו מסוגלים כלל ברוב איוולותם, וכך נתגלו שוב ושוב כל האבחונים של מחלת הנפש כביכול של ידידי כמוטעים ואפילו אבסורדיים ממש, וכולם סתרו זה את זה בדרך הכי מבישה ובו-בזמן גם הכי מדכדכת. הרופאים המתקראים פסיכיאטרים נתנו למחלתו של ידידי פעם שם זה ופעם שם זה, ולא היה להם האומץ להודות שגם למחלות האלה, כמו לכל שאר המחלות, לעולם אין שם נכון, אלא תמיד רק שמות כוזבים, מתעתעים תמיד, שכן אחרי ככלות הכל, כמוהם ככל שאר הרופאים, עשו להם גם הפסיכיאטרים חיים קלים באמצעות עוד ועוד אבחונים מוטעים, מבקשים להם נוחות בדרך רצחנית, בסופו של דבר. שוב ושוב אמרו מאני, שוב ושוב אמרו דפרסיבי, ובכל מקרה שגו." (עמ' 10-11) ובעמ' 11 בהמשך כותב ברנהרד:"הפסיכיאטר הוא הנבער שבכל הרופאים, ותמיד יהיה קרוב יותר לסוטה-מין רצחני מאשר למדע הרפואה." ועם ד"ר הידש רב סליחות, במידה ואתה קורא את זה. יש לי הרבה הערכה אליך, וחוץ מזה לא אני זה לא ספר שאני כתבתי, אלא הסופר האוסטרי האהוב עלי. בברכה מיכאל(מקקקי)

מיכאל.... זהו שם של בחור ששבר את ליבי. אני נזכרת בו לפעמים וגם לו הייתה סכיזופרניה (יש לו עדיין)... בכל אופן לי היו המון אבל פשוט המון טראומות. אתה יכול לקרוא עלי ב'קולות' בכלל באתר הזה יש מין הטוב שבטוב בקשר ליצירה שלנו ולכוחות שלנו שלא תמיד אנחנו מודעים להם. לא היה אישפוז שלא דיברו איתי על כוחותי האדירים - איזה כוחות אדירים.. על מה הם מדברים??? האחיינית שלי, בת 3, סובלת מפיגור ואוטיזם ואני מפנה את אמא שלה לכל מיני אתרים - וקשה לי להסתכל לקטנה הזאת בעיניים... ויש לה עיניים כאלה חכמות לכל הרוחות. ואיפה הכוחות איפה??? מיכאל. ההודעה שלך צימררה אותי אך גם נתנה לי להבין שאני לא לבד בחיבוטי הנפש הללו. אנחנו לא זקוקים ליום הכיפורים אנחנו זקוקים ליום בלי כיפורים. נפשנו הכואבת היא זו העוברת יום יום את אותו מסלול סזיפי של הרמת סלע כבד. והסלע שלנו כבד, בוצי ומגעיל... אגב, בדרך איבדתי מלא אנשים טובים ויפים שלא יכלו עוד להתמודד והם אינם כאן. גם האסטרונאוטים של CHALLENGER ו - COLUMBIA אינם וזה עצוב... ואני תוהה איפה הכוחות שלי? מיכאל, אומרים שיש לנו... הם כאן מעבר לפינה... אבל איזו פינה.... ולגבי תופעות הלוואי של התרופות... ברררררררררר.. תשאל את דוקטור הידש ואת דוקטור מרמור כמה שינויים הם עשו וזה לא עזר עד שהגעתי לקוקטייל מפלצתי של 13 כדורים ביום... ועם זה אני עוד לומדת, מחזיקה דירה שכורה, כלבה מקסימה והמון תמונות של פטריק דאפי... האיש והאגדה...

חרף הדיאגנוזות השגויות(שלעיתים מקומם בגניזה) מחזיקה לך אצבעות. חזקי ואמצי.

שלום רחל, כל הכבוד לך!!!!! אני ממש מעריך אותך ואת הכוחות שאני בטוח יש לך. גם לי יש כוחות אבל כרגע אני לא מתפקד... ואני נורא מתלבט אם לחזור לתפקד או לא. כלומר אם לחזור לעשות את התואר השני שלי ולהתחיל לחפש עבודה. את לא מתארת לעצמך עד כמה אני מזדהה איתך- אני משתדל להמעיט בתרופות ככל האפשר, אז אין לי קוקטייל מפלצתי... למעשה אני לוקח רק חלק מהתרופות שנותנים לי בתיאום עם הרופאה, שזה קצת מגוחך.... אני חושב על זה היום, שבכל האישפוזים שלי, היחידים שבאמת עזרו לי ועדיין עוזרים הם החולים. הרופאים היו פרימדונות שחצניות שנכנסים למחלקה מדי פעם ולא מבינים בכלל מה מתרחש בתוכה ומי הם החולים שלהם. האחים והאחיות הם יותר פקחי-סדר סמי פשיסטים שחצנים, חסרי רגישות מינימלית ובדרך כלל גם חסרי כל הבנה עם מי יש להם עסק.. מי נשאר לרפא אותך? כמובן, החולים האחרים. הם התרופה האמיתית והיחידה. הנה אתמול ניהלתי עם איש במחלקה שלא אנקוב בשמו שיחה מרתקת על דיקרט, ההוכחה האונטולגית לקיום אלהים. עם חולה אחר ניהלנו שיחה מעמיקה בנושא אסטרונומיה והוא גם הציע שאני אשאר לישון במחלקה כדי להפיג לו קצת את הבדידות, אבל לא הסכמתי. וחוץ מזה. ויש עוד חולה חביב ושמנמן שיצא למסע צלב נגד כל הנורמלים עלי אדמות, להוכיח שרק הוא הנורמלי והם כולם הלא נורמלים. (גם איתו אני מזדהה מאוד). הבעיה באישפוז הראשון, השני והשלישי שלי היא שלקראת סופו לקחתי את הצד של האחים והתחלתי לראות גם את עצמי כחלק מהצוות. כלומר, תפסתי את החולים כאנשים נחותים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם, וזה קשקוש, החולים תמיד רגישים ובעלי הבנה הרבה יותר טובה ומעמיקה על נפש האדם מהרופאים והאחים גם יחד. מסקנה: אין מסקנה. בברכה מיכאל(מקקקי)

גיבור מיתולוגי- אלמותי.

הדיון בהחלט מרתק וחשוב, ואני מקווה שהוא ימשך. אין ספק שההפרעות הנפשיות הן חלק מהמרקם החברתי, כך גם הטיפול וגם הפסיכיאטריה. יחד עם זאת המצב בעשורים האחרונים השתנה במידה רבה בשתי בחינות לפחות. ראשית למרות שהזרמים נגד הפסיכיאטריה לא כבשו את הבמה המרכזית, הרי הם השפיעו והפסיכיאטריה השתנתה (גם כל הרפואה), כך שבהחלט הפסיכיאטריה היא יותר דואגת לפרט ומתרכזת בו. כמובן שהתרופות החדשות, תרופות הדור החדש, מקילות על הסטיגמה ועל הטיפול כך שחופש הבחירה של האנשים רב יותר. תודה לכולם הידש