שאלה לד"ר הידש ולכל מי שמבין

שלום. אני בת 21 ויש לי בעיות דכאונות וחרדות כבר הרבה זמן. אבל בתקופה האחרונה (שנה בערך) יש בעיה עיקרית שמאוד מפריעה לי לחיות אני כל הזמן חושבת על המוות ועל הזיקנה כל הזמן אני חושבת מה יקרה אם מישהו ימות..אם אמא או אבא או מישהו יקר לי..אני לא אוכל לחיות עם זה אני פשוט לא אוכל. אני גם כל הזמן חושבת עלי בתור זקנה ואני לא יכולה לתאר לעצמי אותי חייה כך. אני מעדיפה למות לפני שאזדקן אני כל כך פוחדת מזה. אבל בעיקר המוות מפחיד אותי רב הזמן לא מפחיד אותי שאני אמות אלא יקרים לי כי אני לא אוכל לשאת אובדן כזה אני פשוט אתאבד. וכל הזמן יש לי את המחשבה בשביל מה אנחנו חיים אם עוד מעט מישהו ימות וזהו כבר לא אחייה! מה יכולה להיות הסיבה שאני ככה?? עלי לציין כי לפני כמה חודשיים הייתי לוקחת תרופה רסיטל במשך כמה חודשים וזה בכלל לא עזר והתייאשתי כי גם הפסיכיאטר לא עזר לי. מה עלי לעשות אני מיואשת מהחיים וכל הזמן פוחדת שיקרא משהו רע! בבקשה עזור לי

הדיכאון והחרדות גורמים לך לחשוב את כל המחשבות הנ"ל והמחשבות הנ"ל גורמות לדיכאון ולחרדה כך שאת במעגל ואחת הדרכים לצאת מזה זה כדורים וטיפול פסיכולוגי. ממליץ לך לחזור לרופא ולומר לו שהטיפול לא עזר ולנסות לחפש כדור אחר שכן יעזור,או ללכת לרופא אחר ולספר לו שהכדור לא עזר ,ישנם הרבה סוגי כדורים ואם אחד לא עזר זה לא אומר שכולם כאלו , כמו כן כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי.

למשהי בדרך כלל הטיפול התרופתי עוזר מיד, אבל לפעמים קשה יותר להתאים את הטיפול ולעתים יש צורך להוסיף לטיפול פסיכותרפיה. חבל על הזמן שעובר וכפי שדורון כתב, כדאי להתחיל בטיפול ומוטב שעה אחת קודם. כל טוב דר' גיורא הידש

מישהי יקרה.... את צריכה טיפול. אני חושבת שאת צריכה גם טיפול של שיחות - טיפול שיאיר את הפחד מפני הזיקנה והמוות, את החרדות שלך מהנושא. כי באופן נורמלי כולנו נזדקן ונמות יום אחד... אני זוכרת שפחדתי מזה מאוד כשהייתי בת חמש ואחר כך כשהייתי בת עשר. היום אני מקבלת את זה כעובדה. אבא שלי נפטר כשהייתי בת 19 הייתי חיבת לעבור תהליך ארוך וכואב של קבלה ושל עיכול מותו של אבי. אני חושבת שגם את צריכה לעבור משהו כזה. אולי תצטרכי גם סיוע תרופתי. אבל בשום פנים ואופן אין להפסיק סתם כך את הטיפול התרופתי. זה רק מחמיר את הסימפיומים.