אשמח לעידוד

ממש תודה על העידוד, אבל כמות ההבושה שלי מזה היא קשה מנשוא. אני בחורה ממושמעת ולכן אני לוקחת את הרסיטל וגם דואגת לעצמי, לאורך כל היום אני מתפקדת כמו שצריך, אך לעתים יש לי מחשבות קשות... על עצמי ועל החיים. אני יודעת שאני מאוד קשה עם עצמי, אבל אני לא מוותרת, אני כועסת שהגעתי למצב שאני צריכה לקחת תרופות. כאילו שאני ממש משוגעת. אני מפחדת שאף אחד לא ירצה להתחתן איתי בגלל זה. ואני באמת בסדר, רק קשה לי עם מה שהיה לי בחיים. גם על ההליכה למטפל שלי אני מקשה. אתמול היה לי משבר קל, ועד שהתקשרתי ובקשתי לבוא לפגישה כבר יצאה לי הנשמה, למה אני ככה כי אני מרגישה שלהקדים פגישה בגלל משבר זוהי נפילה, ואני לא רוצה ליפול... אשמח להמשך עידוד.

אחרי שכתבתי לך אתמול חיפשת יבפורום הודעות ישנות שלי כדי לקרוא מה חשבתי לפני שהציפראמיל התחיל עבוד ולפני שהתחלתי טיפול בכלל. מה שכתבתי מאוד דומה שלמה שאת מתארת אז חשבתי לצרף לך קישור כדי שתתרשמי בעצמך. גם אני אגב, התחתי את הטיפול לפני שנתיים כשהייתי בת 23. בהתחלה, אחרי שהרגשתי טוב, התחילול היות לימחשבות לגבי נחיצות הטיפול. הרי אם אני מרגישה כל כך טוב עכשו, מה הייתה הבעיה שלי בעצם להתגבר על הבעיות שלי לבד? למה אניצריכה תרופות? אני דווקא אני צריכה ללכת לטיפול כדי להתגבר על קשיים ואנשים אחרים סביבי לא? איך לעזאזל קרה שהייתי צריכה להגיע לפסיכיאטר? פסיכיאטר זה מילה גדולה כל כך.... היום אני שנתיים אחרי תחילת הטיפול (ושנה אחרי סיומו) ואני יכולה לומר שהיחס שלי לטיפול השתנה בכל מיני מובנים. גם אחותי הקטנה נוטלת טיפול אנטי דיכאוני, יש לי ידיד בי פולארי וסבתא סכיזופרנית, ולמדתי שיש עוד הרבה אנשים מסביב עם בעיות, הם פשוט לא מספרים אותן לכל אחד. כמו שכבר אמרתי, אף אחד לא יודע עליך שאת לוקחת כדורים אם לא תספרי ולכן אין לך שום סיבה להרגיש לא בנוח. זה מזכיר לי קצת אחרי שעושים סקס פעם ראשונה וחושבים שכולם רואים את זה עליך. האמת היא שאף אחד לא רואה... חוץ מזה, זה שאתלוקחת ציפראמיל לא עושה אותך משוגעת. משוגעים זה משהו אחר לגמרי :-) מה שחושב הרבה יותר זה שתרגישי טובף שתוכלי לתםקד בחיים שלך כמו שצריך. היו פה גם הרבה פעמים דיונים בנוגע לזוגיות ולשאלת ה"מתי לספר?". אמנם אני חייבת לומר שעוד לא יצא לי לבדוק מה קורה כשמספרים, אבל אחת התוצאות המבורכות של הטיפול הוא שהיום אני בחיים (ואני מקווה שאני אעמוד במילה שלי) לא אשאר עם מישהו אם הוא לא ירגיש בנוח עם הטיפול התרופתי או עם העבר ה"פסיכיאטרי" שלי. אם מישהו לא ירצה להתחתן איתך בגלל זה, אז אולי באמת עדיף לך לא להתחתן איתו-כי אין דרך אחרת לקרוא לזה חוץ מטמטום ובורות. אם כבר, אני חושבת שמגיע לך פרס- שזיהית שיש לך בעיה שאת לא מצליחה להשתלט עליה לבד, הלכת לקבל עזרה, את לא מתנגדתלטיפול טוב ויעיל שעוזר לך לתפקד, ואם קצת התמדה וסבלנות, גם הבעיה הזו תפתר.אני חושבת שלאנשים שסובלים מחרדות ומדיכאון יש להם רגישות יותר גבוהה, ואולי בגלל זה הם "חוטפים" את הרעות הללו, אבל מד שני, הם יכולים להיות חבלרים טובים, אמפטיים במיוחד, אינטיליגנטים - בקיצור זה לא גורע מהם שום דבר, אולי רק מוסיף. רק בריאות והצלחה.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/385/xPG/67/xFT/58243/xFP/58430 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/385/xPG/74/xFT/64101/xFP/64101 בקישור השני תקראי את כל השירשור.