כבד לי במבפנים

מאז הפעם האחרונה שכתבתי אני רק יכולה לומר בוודאות שהמצב לא השתפר אלא רק מדרדר לאיטו. לא ברור מתי הוא יגיע למקום כזה שאני לא אוכל לסבול את הכאב. דיברתי עם חברה שלי לפני שבועיים בניסיוןלהסביר לה כמה רע לי וכל מה שהיא אמרה העביר בוודאות שאין לה מושג על מה אני מדברת. דיברתי עם חברה אחרת שלי לפני שבוע והיא בהחלט הראתה העניינות, אבל אני לצערי, כבר במצב שאיאפשר להתקרב אלי, אנ נסגרת משתבללת ואם קודם היה לי חשוב לדבר על המצב שלי, עכשו אני מנסה לעקוף או כל הזמן, רק לא לגעת חס וחלילה באיזה פינה רגישה. כמובן שיש גם כל מיני מצבים לא אופטימליים בחיים שתומכים יופי בהלך המחשבה הדיכאוני שלי כמו ציונים לא טובים במיוחד למרות השקעה, הבדידות הזו והמחסור האקוטי באיזשהו פן נורמאלי של זוגיות בחיים אני לא מרגישה שיש לי חשק לראות אנשים בעיקר בגלל שאני מרגישה שהם בוחנים אותי, מסתכלים עלי בעין חצי מרחמת (אחרי שכמובן עשיתי את הטעות וניסיתי לדבר על ההרגשה שלי עם אנשים שלא מבינים כלום) היום ההורים שלי רבו ריב איום (שוב) והגעתי למצב שישבתי בחדר שלי, בוהה בקיר ותוהה מתי לךעזאזל כל הסבל הזה בחיים שלי ייגמר. יש לי מחשבה די איומה בנוגע להתאבדות. מעולם לא היו לי מחשבות אובדניות, אולי רק בתחילת גיל ההתבגרות, וזה היה יותר רצון להימלט מהריבים של ההורים שלי מאשר רצון למות או רצון לעשות משהו לעצמי. המחשבה שלי נהיא דווקא לגבי הרצון למחשבת התאבדות. אולי אם היו לי מחשבות כאלה, הייתי מרגישה שאני חייבת ללכת לטיפול, שזה לא משהו שאפשר לחשוב שייעלם בלי התייחסות. לפעמים אני רוצה פשוט לא להיות. לא להרוג את עצמי, אלא פשוט להפסיק. לא לכאוב, לא לחשבו לא ללמוד לא לנסות להסביר את עצמי ולהתאכזב לא להיכשל לא להיות לבד לא להיות בת להורים עם זוגיות איומה לא להיות בן אדם עם הפרעה נפשית בלתי חולפת לא להיות סגורה לא להיות פגיעה אני כל כך רוצה למצוא מישהו שאני אוכל לדבר איתו או איתה אף אחד מהחברים שלי לא מתאים לזה כל אחד מהם שפט אותי שלא בצדק בשלב זה או אחר של הדיכאון ואני מרגישה שכל ניסיון לתת אמון הוא לא שלם ולא ראוי מצד שני, אין לי שום אפשרות להגיע לשיחות בגלל שפשוט אין לי כסף. את המשכורת שלי אני מפקידה בידי האוניברסיטה כדי לקבל עוד שנה חתיכת נייר שלא ברור מה יהיה השימוש שלה. אני רק מקווה בכל הסיפור הזה, לא להגיע לאישפוז.

שירה יקרה עצוב לי לקרוא כל כך מבינה אותך אבל לא יודעת איך לעזור האם אי אפשר ללכת לטיפול בקופת חולים או לרופא שיתן לך שוב כדורים את יודעת שאני לא גרה בארץ ולא יודעת פרוצדורות פה יש רופא ויועצת באוניברסיטה אומנם מצבי הכספי לא מזהיר בכלל אבל אם תצטרכי אוכל לעזור ביעןץ ראשוני או בקניית כדורים חושבת עליך ומקווה ...... אמא רחוקה

לשירה קראתי בעיון את מכתבך וכואב לשמוע שאת לא מצליחה למצוא ענף כדי להאחז בו ולהתחיל לעלות. את האפשרויות הרי את מכירה טוב מאוד. חושב עליך, ותשמרי על עצמך הידש

לצערי, ההחלטה הנוכחית שלי בנוגע לכדורים היא לא לקחת כל עוד אפשר שלא. בתקופה שלקחתי כדורים השמנתי עוד קצת מעברלמה שהשמנתי בדיכאון, לא הצלחתי לרדת במשקל, סבלתי מעייפות נוראית וחוסר מיקוד. גם עם הכדורים לא הרגשתי בריאה במיוחד.הפעם החלטתי שכדורים אני אתחיל לקחת רק במדה והתפקוד שלי ייפגם במידה איומה ונוראה. ברגע שלא אגש למבחנים, לא אלך לחדר כושר, לא אענה לשיחות - זה הרגע. אין לי בעיה להגיע לפסיכיאטר (או במקרה שלי פסיכיאטרית) בקופת חולים, כך גם הלכתי בפעם הקודמת. הבעיה זה בנוגע לטיפול בשיחות שאותו אי אפשר לקבל מהרופא. ולפי דעתי זה גם מה שהכי יעזור לי. בסופו של דבר, התרופות יכולות לגרד אותי מהרצפה אבל המצב יחזור על עצמו בלופ אינסופי עד שאני לא אטפל בגורמים הפסיכודינאמיים הבלתי פתורים שמטרידים את מנוחתי ומעיקים על קיומי. אני מעריכה את הרצון שלך לעזור. לפעמים אני רוצה פשוט להיות מסוגלת לחיות בשלום עם עצמי רק את זה אין לי בעיה עם שברים (הכוונה לבעיה תפקודית) מעולם לא הייתה לי לרוב אני פשוט מורידה פרופיל עד יעבר זעם, אבל מה שקורה לאחרונה זה build up של חולירעות שכמו טרשת עורקים חוסמות מעבר סביר של רוח חיים. אני פשוט במצב של חוסר אונים לא יודעת מה לעשות