שאלה לפסיכיאטר

יש לי שאלה שנוגעת לסטיגמות של טיפול פסיכיאטרי. לפני שהתחלתי לעסוק בנושא (אני פסיכולוגית) חשבתי שפסיכיאטר מטפל באנשים עם מחלות נפש. היום, כשיש לי יותר ידע בנושא, נראה לי שפסיכאטר מתמודד לרוב עם אנשים בריאים (ללא מחלת נפש) שפשוט סובלים מבעיות חיים (בעיות ריגשיות, קשיי הסתגלות, משברים וכד'). מנסיונך, הם מרבית המטופלים של פסיכיאטר הם חולי נפש או דווקא אנשים בריאים? ומהיכן הסטיגמות נגד הטיפול הפסיכיאטרי?

אינני לוקה בכל מחלה נפשית ונמנעתי ללכת לאבחון קליני וטיפול פסיכיאטרי, שנים ע"ג שנים, בשל הסטיגמטיות החברתית השלילית הנסובה סביב הפסיכיאטריה. ורק כשהגיעו מים עד נפש(נסיון התאבדות שכשל)פניתי למומחית בפסיכיאטריה. לרוב הבעייה הנה אורגנית(חוסר סרוטונין במוח למשל)ואינה מאפינת מחלות נפשיות פתולוגיות, כי אם אנשים בריאים הלוקים בהפרעות שונות: נטיה לדכאונות הפרעות חרדה למינהם, שעקב המצב הבטחוני מקבלות מימד ומשקל יתר כבד, וכדומה. והפרעות אלו מפריעות להם לתפקד באורח תקין. הופתעתי לגלות, כי בין הנוטלים תרופות נוגדות דיכאון למשל נמנים: רופאים ומנתחים בכירים, עורכי דין כשירים, מנהלים אליטיסטים, עובדים סוציאלים בתפקיד, וכן מטפלים- בכבודם ובעצמם. כשמודעים לתחום, מתוודעים אליו ומעורים בו- מהצד הטיפולי שבעניין(המטפל והמטופל) נכנסים לפורפורציות רצויות וראויות. מבעית לחשוב כמה אנשים מיוסרים ודווים לא זוכים לטיפול הולם שיקרא תיגר למנת היסורים וכוס תרעלתם...ויעניק להם שיפור באיכות חיים, ולעיתים אף מקנה את החיים- פשוטו כמשמעו, ונמנעים הימנו אך בשל הסטיגמה הקלוקלת והדעות הקדומות נטולות הקידמה........ שלא נדע עוד צער ומכאוב. ושלכולם יעלה ארוכה ומזור. המתוסכלת המשוררת(דיפרסיה בפרהסיה)

אמנם רק פסיכיאטר רשאי לטפל בחולי נפש באמצעים שהחוק דורש- עפ"י החוק לטיפול בחולי נפש-1991, אך קיימת ביקורת שהחוק דורש מפסיכיאטר תפקידים שאין הוא דורש מרופאים בתחומים אחרים ולכן הסטיגמה שפסיכיאטרים מטפלים ב"משוגעים". בשנים האחרונות אנשים רבים מגיעים לשירותי הפסיכיאטריה לא בגלל מחלת נפש אלא כדי לשפר את איכות חייהם. התרופות החדשות בפסיכיאטריה יכולות לתת מענה הולם לאנשים מקבוצות נוספות. לא מדובר באנשים "בריאים" אלא באנשים עם הפרעה לא חמורה שבעבר הסתפקו בטיפול פסיכולוגי וכיום יש אפשרות לטפל בהם באמצעות תרופות. סביר להניח שתופעה זו תתרחב בשנים הבאות.

לרויטל בקיצור אעלה רק שתי נקודות. הראשונה היא השיגעון שהוא מפחיד וכל אחד חושש להשתגע. לכן היחס כלפי הפסיכיאטריה והפסיכיאטרים הוא אמביולנטי-מצד אחד הערצה ופחד שיש להם מגע עם השיגעון ("הגם שאול בנביאים") ומצד שני מחשבה להרחיק אותם מהחברה. בדיוק כמו היחס ל"משוגעים". הנקודה השניה היא התרופות הפסיכיאטריות, בעיקר התרופות הישנות של המחצית השניה של המאה העשרים. כולל כמובן נזעי החשמל, התרופות היו "קשות" עם תופעות לוואי חמורות ולכן פחדו מהם. התרופה הראשונה מהדור החדש היא הפרוזק ששינתה את הגישה וגם הפסיכיאטרים החלו לעבוד עם דיכאון קל וחרדות, כך שבשנים האחרונות בהחלט יש שינוי בגישה. גם כלפי חולי הנפש (בעיקר סכיזופרניה, מאניה דפרסיה ודיכאון) ישנו שינוי הכולל בעיקר יציאה אל הקהילה. כיום הפרוזק נמצא בשמוש המוני וכמעט כל אחד מכיר אותו, בנוסף גם יש יותר ויותר פסיכיאטרים שלמדו פסיכותרפיה ולכן הגישה שלהם שונה. כל טוב דר' גיורא הידש