האם אני מתנהגת בצורה נורמלית

שלום ד"ר. אני בת 32, גדלתי עם אב קשה, שדיכא את חיינו בבית, קילל והינו חשופים להרבה אלימות מילולית ונפשית. כתוצאה מכך אימי עזבה את הארץ ואחי היתדרדר לסמים קשים. היום אבי נשבר, הוא בדיכאון עמוק כבר שנתיים, מטופל בבי"ח פסיכיאטרי, מצבו "תקוע" ללא שינוי לטובה, אין לו רצון/יכולת לצאת ממצבו, הוא מנסה להאחז באנשים שמסביבו, וכולנו מותשים ואין לנו כוחות לעזור. בהתחשב גם שבמשך שלושים שנה הוא עשה לנו רע ומעולם לא התעניין או הגיש עזרה. אני מתלבטת מאוד לגבי התנהגותי. אני לא רוצה לשמור טינה של כל השנים בגלל שאני מבינה שהוא היה חולה לא מטופל, מצד שני ספגנו כל כך הרבה דברים רעים ממנו (לא פיזית) שקשה לתמוך בו או לרצות בקירבתו. אני תומכת בו כמידת יכולתי, אבל זה תמיד לא מספיק והוא דורש עוד. לא מוכנה לשאת בתוצאות מעשיו. הגענו למצב הזה בגלל חוסר המודעות שלו למצבו. האם אני נוהגת נכון, אימי דוגלת בהתנתקות מוחלטת. בגלל הקירבה הפיזית קשה ליישם את זה. איך אתה מציע לי לנהוג? זה מפריע לי לתפקד וגורם לקונפליקטים פנימיים אצלי. יש לציין, שבחיי האישיים יש לי הרבה סיפוק, אני עובדת, נשואה ועומדת להיות אמא בקרוב. יש לי נקודות אור להאחז בהם. לא הייתי רוצה כל חיי להמשיך לסבול בגלל ה"מצפון" ביחס לאבי. מצפה מאוד לתגובתך, ומודה מראש

רונית יקרה ומקסימה, ראשית ההשתקמות שלך מגיא הריסות ביתך ומן התשתית הלא אידיאלית שגדלת וינקת משורשיה העקומים, והתגדלת על ידה- ראויה לציון ושבח! כל הכבוד לך שבנית לעצמך חיים מאושרים ומספקים ושחייך מנוהלים על מי מנוחות ומלאים סיפוק ואיכות חיים.(למעט הבעייה הנידונה שמנית...) הקונפליקטים שלך, והתחושות האימבולנטיות(הדואליות)בנוגע למצב שנוצר עם אביך הנן לגיטימיות לחלוטין..ומתבקשות! המלצתי לך, עלמה נבונה ויקרה, כבעלת רקורד עצום בתחום, הוא לדון עם "בעל הדבר" קרי:האב, בכבודו ובעצמו, על תחושותיך, על הקונפליקטים הקשים שלך לגבי מצבו והרפרטואר המעיק מן העבר, על המטענים שאת נושאת בגינו ועל התחושות הקשות שמלוות אותך בעת מתן הסיוע והושטת היד לכיוונו, במצבו הנוכחי- שאינו נובע מכל הלב, אינו נעשה בתחושת שלמות, כי אם מכורח הנסיבות(הקרבה הפיזית לצורך העניין)ומהשתקת יסורי מצפון שמקננים, ועצם הושטת הסיוע מעלה בך זכרונות קשים מנשוא וכו.... בכך תגמלי לו ולך אך טוב וחסד. ראשית: תעלי לו למודעות כי הוא גרם לכם לתיסכול, עוגמת נפש ומשקעים בעקבות דפוס התנהגותו הקלוקל לאורך שנים, ובכך תתני לו הזדמנות להסביר את עצמו, את עמדתו, את הפרספקטיבה שלו לכל העניין הטעון, ותתני לו צאנס להתנצל..לבקש סליחה, לכפר(כל עוד הוא יכול!) ולפייס אותך. וכל עוד הוא בחיים לנסות לשנות את הגלגל ולהוות לך חוויה מתקנת! וכגודל עוצמת הכעס שמקננת בך כלפיו כך תהא גודל האהבה והכבוד שתרכשי כלפיו! זכרי: אב תדיר אוהב את בנו ומרחם עליו(על כן אנו מבקשים מאלוהים: רחמנו כרחם אב על בנים)וזוהי אהבה שאינה תלויה בדבר! יתכן כי לאור מוגבלות זו או אחרת ולקויותיו השונות (קוגנטיבית, אמוציונלית או נפשית), ביטוי ויחצון האהבה היו קשים לו, והוא אהב אתכם בדרך משונה משלו, ובטוחני שאם תאירי את עיניו הסומות לעניין, הוא יוכיח לך בניסים ונפלאות, עד כמה אהב ואוהב אתכם, ועל אף כל הטעויות, אהב אתכם בדרכו שלו! תעניקי לו הזדמנות לכפר על מעשיו הנפשעים(כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן!) ולעצמך הזדמנות לסלוח!לסלוח לו על העוולות והמשקעים שיצר בך, ולסלוח לעצמך שלא הפנת אותו לטיפול ולגורמים המתאימים בהתהוות התנהגותו, לפני כדור השלג שיתגלגל ללא מעצורים. ולסלוח לעצמך על חוסר החשק, הקשיים והאילוצים הכרוכים בטיפול העכשווי בו. כך שאלמנט ההדברות(ולא הדחקה והצטברות לבת האגרסיות המודחקים), בשעת משבר ושוד ושבר, יקרב בינכם עשרת מונים ממצב טריוויאלי וסטנדרטי, ויכול אך לאחד, לקרב(ולא להקריב קורבנות שווא בדרך...)בינכם. עם כל הקושי הטעון בכך! ואם לא עכשיו, אימתי?! עצם הפנייה(נטולת הפנייה שלך)מעידה על סולידריות ורגישות גבוהה מצדך, ועל אנטלגנציה רגשית גבוהה שניחנת בה, ואשרייך שאת זוכה לתקן את מערכת היחסים הקלוקלת, ואת תמונת המצב הקודרת, בעוד אביך בחיים, ולא כאשר סיים את תפקידו עלי חלדו. תני לו הזדמנות לכפר על מעשיו, ולך הזדמנות להתפייס ולסלוח! היסורי מצפון שיקננו בך לאחר פטירתו יהיו בלתי נסבלים בעליל, וטוב מאוחר מלא כלום! אך לא מאוחר מדי.. חובת ההשתדלות וניסיון לתיקון המצב, כל עוד רוח נופחת באפו, הנה מתבקשת ומתחייבת... תתעלי את האנרגיות שלך לתקומתך, התפתחותך וקידום אושרך, ואל תכלי אותן על משקעים ומצבים ברי תיקון ויכולת שינוי ושינוע. ולו רק למענך, אם לא למענו! תאמיני לי יקרה, את ובלבד תתגדלי ותגדלי בעקבות מעשה אמיץ זה. שלך, מנהמת הלב בת לאב שרצח את נפשה וכמעט את גופה.

זכרי ונצרי: אל תכעסי ותאגרי אגרסיות מיותרות ומשקעים בשל טעות וטיפשות של אחרים! כאן למענך!

לרונית אכן שאלה קשה שיש לה הרבה הבטים, גם מוסריים, גם פסיכולוגיים וגם תרבותיים. כך שאת כבר מבינה שאין תשובה אחת מוחלטת והתשובה קשורה גם לעצמך וגם לרקע התרבותי/חינוכי אשר גדלת בו ואת מאמינה בו. לדעתי (ויתכן שאחרים יחשבו אחרת), את צריכה לשמור על עצמך, על ההשגים שלך שהצלחת להגיע אליהם למרות הילדות הקשה ועל העתיד, כלומר משפחתך הנוכחית. יחד עם זאת חשוב לאביך אבל כנראה שחשוב גם לך ולמצפונך לא לנטוש אותו. כך שאת צריכה למצוא את שביל הזהב שמתאים לך. מה שבטוח שאין טעם להשאב לתוך הצרכים והדרישות שלו, מזה לא יהיה לך טוב וזה לא יהיה לו מספיק כדי שיהיה לו טוב. תשמרי על עצמך דר' גיורא הידש