מה לעזאזל קורה לי ?

אני בת 44, גרושה + 2. עובדת 3 פעמים בשבוע, 5 שעות בעבודה משעממת למדי. לפני כעשר שנים, עת התחילו החרדות הראשונות שלי, נרשם לי פרימוניל. לאחר תקופת מה, החליפו לי ל-סרוקסט ולאחרונה עברתי לסיפרלקס. לאורך השנים, אני מרגישה חוסר אמביציה הולכת וגדלה ואין לי עניין בדבר. לפני כשנתיים נרשמתי ללימודי פיסול, שילמתי במיטב כספי, הלכתי פעם אחת וויתרתי. כשהחלטתי שאני רוצה להתנדב בטיפול בילדים, לא עשיתי עם זה דבר חודשים רבים. לפני כשבוע שלחתי יד למכשיר הטלפון כדי להתקשר ולברר פרטים, וברגע האחרון נמנעתי. נאמר לי שאני חייבת להתחיל בפעילות גופנית. יש לי בבית הליכון משוכלל. במוצ"ש גלשתי קצת מול המחשב, בידיעה ברורה שאני תיכף מתכוונת לעלות על ההליכון למשך 20 דקות לפחות. כיביתי את המחשב, אך במקום לעלות על ההליכון, נכנסתי למיטה. אין לי סבלנות לכלום ואני לא מצליחה להתרכז בכתבה הפשוטה ביותר בעיתון. אנשים משעממים אותי, אני לא מתארחת ולא מארחת. אני מרגישה שאני סתם. סתם בן אדם ללא מטרות, ללא שאיפות, ללא יכולות. איך יוצאים ממצב כזה ? האם יש צורך להגדיל את מינון הסיפרלקס מאחד ליום ליותר ?

יכול להיות שאת צריכה לברר עם הרופא המטפל שינוי או הגדלת מינון , אבל הכדורים לא אמורים לפתור את כל הבעיות בחיים , לדעתי את צריכה להעזר גם בטיפול פסיכולוגי , לנסות לשנות את חוסר האמביצה , כמובן שפעילות גופנית מועילה מאוד , אבל הכי טוב כשיש מזג אויר טוב לשים נעלי התעמלות ולצאת לעשות מסלול הליכה מחוץ לבית רצוי עם חברה . כמו כן ממליץ על פורום גרושים גרושות בתפוז , הם מארגנים מפגשים חברתיים כמעט כל יום שישי..

תודה לדורון, אני מצטרף לדבריו כל טוב דר' גיורא הידש