שאלה אישית לדר' הידש

בוקר טוב דוקטור הידש אני יודעת שפעמים רבות בפורום זה עלה נושא הקשר למטפל וקראתי בשקיקה את כל הדיונים. אני מרבה לעסוק בנושא זה לאחרונה ויש לי הרבה מחשבות בעניין. איך ייתכן ליצור קשר כל כך משמעותי עם אדם, לחלוק עימו את חיי הנפש הנסתרים ויחד עם זאת להיות כל כך מוגבלים בעולם המעשה? האם זו ציפייה לא ריאלית לרצות את הקירבה עוד ועוד? האם זה מוזר שהמחשבה הראשונה העוברת במוחי בסיום פגישה היא שאני רוצה להשאר ולא לקום וללכת? אני יודעת שהעבודה שלכם מתנהלת כסרט נע פחות או יותר ומטופל יוצא ואחר נכנס, אבל האם גם לכם יש תחושה לפעמים שנוצר משהו מעבר? אני מתנצלת על השימוש בלשון רבים. אני בטוחה שלכל מטפל יש את המטופלת המיוחדת שלו, זו שהוא יוצר איתה קשר טוב, אולי אפילו מתבדח איתה, אולי מספר לו משהו על עצמו, אולי אפילו נוגע לה ביד כשקשה לה. אולי אפילו לא כל כך רוצה ש 45 הדקות יעברו כל כך מהר. והן עוברות מהר מאד. יותר מדי מהר. כל כך הייתי רוצה להיות המטופלת המיוחדת הזו שנשארת אצלו עוד קצת גם אחרי שהיא הולכת. הייתי רוצה להאמין שהוא חושב עלי לפעמים בין הפגישות, מתעניין ורוצה לדעת עלי קצת מחוץ לשעה הטיפולית. בעצם אלו סתם הרהורים של אחרי פגישה קשה ביום שישי בבוקר. שבת שלום יהלי

ליהל ולדן שאלה מצויינת ואת יכולה להיות בטוחה שאת לא היחידה ששואלת אותה. אני לא יודעת אם במקרה הזה נחמת רבים היא חצי נחמה או שמא להיפך... שאלתי את המטפל שלי מה הוא חושב עלי בתור אדם והוא אפילו לא היה מסוגל לענות לי. הכל התערבב ואני נשארת תמיד 'המטופלת' , איך יכול להיות שכל מה שקורה הוא העברה? האם הכל נופל לתוך התיאוריה היבשה? אנחנו אנשים בשר ודם שמרגישים ומכניסים את כל כולנו לתוך הטיפול, אז למה אני מקבלת את התשובה הפשוטה שזה טבעי וככה זה וצריך לראות איך זה מתקשר לעולם שלי? גם אני כמו יהל בטוחה שיש למטפל מישהי/ו מועדפים, זו שהוא מחכה לפגוש אותה, זו שהוא נהנה להיות איתה, זו שהוא חושב עליה גם מחוץ לטיפול. ואני בטוחה שזו לא אני. טלי

שלום יהלי, רציתי להציב כאן נקודה למחשבה, כמובן מתוך נקודת מבט אישית. גם אני בהחלט לא מרגישה "המטופלת המיוחדת", אפילו לא משהו קרוב. בוודאי שאני חומדת עוד ועוד ועוד, כמו מטופלות רבות. כמי שלא היה לה וכל-כך חסרים לה כל אלה. רוצה מאד, אבל מצד שני חוששת מאד מחציית גבולות (בעיני זה הרסני). מעבר לכך, איני יודעת אם מה שנראה בעיני כגבול - האם הוא אכן כזה. אני מניחה שאני לא יוצאת דופן כאן. טוב, טיפה מסובך לי וגלשתי מעט. אך אוכל לומר כי אצלי - אחת הבעיות הבסיסיות היא העובדה שאיני מרגישה שיש לי איזו חשיבות מיוחדת או מקום מרכזי אצל אף אחד בכלל. זה לא רק בטיפול - זה בכל מקום וזו אחת הבעיות המרכזיות בגללן אני בכלל בטיפול. כמובן, שהרגשות הללו משתחזרים בטיפול עצמו. האם גם כך קורה אצל מטופלות אחרות? האם גם כך אצלך? נקודה שנייה למחשבה. כל הפנטזיות על מימוש של משהו קרוב יותר - מגע (אפילו אם רק ביד או נגיעה בכתף, משהו תומך וכד') יכולות להתפרש (במקרה שלי לפחות) כמשהו שמעבר. איני יודעת איך או מה, אבל יש חרדה ענקית שקשורה להתקרבות. ההתקרבות אינה חייבת להתבטא במגע פיזי דווקא. בכלל לא. מדובר כמובן על התקרבות רגשית (מסוג: "הלוואי שיחשוב עליי מחוץ לשעות הטיפול", ולא סתם - "שיחשוב כך שלא אצא לו מהראש בכלל" כמו מחשבה טורדנית, כמו התאהבות) נסו לחשוב - אם יתממשו כל הפנטזיות שלכן ויהפכו למציאות - האם באמת הייתן רוצות בכך? אולי התקרבות רבה מידי הופכת את הקשר לאחר, אבל לא לקשר טיפולי? הייתי רוצה להאמין שאם המטפל שלי ממשיך לטפל בי, הוא רואה כי יש מקום לקשר טיפולי ולא היו ממשיך לטפל, אילו המצב היה שונה. מאד הייתי רוצה לקוות שזה לא רק כסף ורק עבודה. מה שנכתב בתגובתו של דן היא אכן אחת החרדות הגדולות שלי. הייתי מאד רוצה להאמין שבאמת יש למטפל רצון אמיתי לעזור. במקרה שלי לפחות, הוגדל מספר הפגישות והופחת המחיר הכולל, ולפחות הובטח לי שאם יגמר לי הכסף ומצבי יהיה נמוך ורדוד כמו בשנים האחרונות, הוא לא ישאיר אותי לבד, לא יזרוק אותי לכל הרוחות, ז"א ימשיך לטפל. (מחשבות חרדה רעות אומרות - "אהה! ואז הוא לא יטפל כמו שצריך"... או "אהה! עכשיו אהיה חייבת את נשמתי" וכד') מצד שני - אם אמשיך לבוא למרות שאיני יכולה לשלם זו כבר בעייה סבוכה מסוג אחר. כל אלה עדיין לא מכניסים לי לראש שאכפת לו, וכאן - כנראה שמדובר בבעייה פנימית שלי. האם המטפל שלך יודע על מחשבותייך אלה? רצוי מאד להביא אותן לטיפול. בכל מה שנושאו "קשר" יש מפתח לריפוי. כנראה שהריפוי הוא הוא היום שבו נצליח להרגיש מיוחדות. בקיצור, הכל תוצאות של קונפליקטים שקשורים לקשר ולקרבה. בטח אתן יודעות ולא הוספתי, אבל רק הזכרתי. שתהיה שבת חמימה

ע"פ דברייך לדעתי את נמצאת אצל מטפל אייכותי ביותר, ואכפתי, כמו כן אני מאמין כי הוא לא יזנח אותך באם יקרה משהו רע (אבל למה שיקרה!) וזה לא בגלל שהוא ירצה את "נשמתך" בעתיד אלה כי הוא באמת רוצה לעזור לך ואולי ע"י דברייו חרדותייך שאינם מוצדקות לכאורה (כי כל חרדה היא כזאת-אבל לא ניכנס לזה) יפחתו.