לכל המתלבטים בקשר לטיפול תרופתי

לכל המתלבטים בקשר לטיפול תרופתי, הנה דעתי. "מדע" הפסיכיאטריה הוא כיום מקביל ברמתו לרפואת אלילים. כאשר אתה מגיע לפסיכיאטר הוא לא יבדוק אותך כדי לברר מה הבעיה שלך, אין כיום בדיקות דם שעוזרות לאבחן את הסבירות של יעילות תרופות מסוגים שונים. הוא (הפסיכיאטר) כמעט תמיד ינחש (!) מה עלולה להיות הבעיה ולרשום תרופה אחר תרופה כאשר המעבר בין התרופות הוא או כאשר התרופה לא יעילה או שתופעות הלוואי חזקות מדי. מיותר לציין שקיימות הרבה יותר מ-50 תרופות שונות שאפשר לנסות. הפסיכיאטרים הופכים את הגוף שלך לשפן הניסויים שלהם/שלך. אספקט שני, התרופות עצמן הן תרופות תיאורטיות. נכון שהן לפעמים עובדות אבל כמעט תמיד מדובר במדע לא מדוייק. בכל מקום שתקרא עובדות "מדעיות" על תרופה יצויין משהו בסגנון "מאמינים ש...". כלומר, החוקרים שפיתחו את התרופה *מאמינים* שדכאון, חרדה ושאר המחלות נגרמות מחוסר איזון כזה או אחר בחומר כימי/הורמון כזה או אחר במוח וכדומה.אם הם לא בטוחים שימשיכו לחקור ! מה שהחוקרים לא דואגים לחקור (אלא בעזרת ניסויים מוגבלים שכן החברה בה הם עובדים צריכה לשווק את התרופה מה שיותר מהר כדי להרוויח כסף) הוא עד כמה התרופה בכלל יעילה ביחס ל: א. תרופות אחרות. ב. תופעות הלוואי כשתופעות הלוואי הן לפעמים דברים לא ידועים, מה שהצחיק אותי במיוחד - תופעת "לוואי" של כדור נגד דכאון - רמרון (remeron) - פגיעה במערכת החיסונית (!!) נשמע לכם הגיוני? לי ממש לא. נכון שהתופעה נדירה אבל הפסיכיאטר שלכם לא ידאג למדוד את יעילות המערכת החיסונית שלכם תקופתית, פשוט כי אי אפשר לעשות זאת. או במילים אחרות, תרופה עם סיכון רפואי. "על אחריותך"... יש עוד הרבה דברים שיכולתי לכתוב כנגד תרופות, כשהדבר היחידי בעדן הוא - שהן עוזרות לפעמים, שכן, אנשים רבים משתמשים בתרופות ומרגישים בעזרתן טוב יותר, או לפחות כך הם מדווחים. הפרש האחוזים בין אנשים בקבוצת המחקר שקיבלו את התרופה האמיתית ודיווחו על שיפור לבין אנשים שקיבלו תרופת-דמי (פלסיבו) לעיתים קרובות לא משכנע כלומר רבים מהאנשים שמדווחים על שיפור במצב רוח למעשה שיכנעו את עצמם שכך הדבר. לסיום, מנסיוני עם תרופה מאד נפוצה היו סרוקסט ( שהיא נחשבת גירסה משופרת של פרוזק, ותרופה אחרת, רמרון, גם היא נפוצה, אני יכול לומר שאמנם הייתה הפחתה מסויימת ברמת החרדה אבל עד מהרה התברר לי שבעצם, לא רק החרדה נעלמה, אלא גם החשק המיני, הרצון לעשות דברים שקודם לכן רציתי לעשותם או דברים שיקרו, ובאופן כללי הרגשה מאד חזקה של חוסר איכפתיות - פשוט לא היה איכפת לי ממה שקורה סביבי, לרבות אנשים ומצבים. ההודעה הזאת נועדה לכל מי שמתלבט האם להתחיל בטיפול תרופתי. השורה התחתונה וההמלצה שלי היא, זה יכול להועיל לכם, זה יכול לא להועיל וזה גם עלול להזיק ! לדעתי פסיכיאטריה תוכל להיות מדע רציני רק בעוד מספר רב של שנים כאשר המחקרים יהיו פחות תיאורטיים ויתנו כלים להתאמה אישית של תרופות, לדוגמה מדידת רמת הסרוטונין במוח לפני שרושמים תרופה שאמורה להעלות רמה זאת וכו'.

אור שלום, הדבר היחיד שהייתי חולקת עליך הוא המעורבות של הפסיכיאטר. בתור מי שניסתה עשרות תרופות (נדמה לי שאני לא מגזימה) אני יכולה רק לחזור ולהגיד שהרבה מהתהליך קשור למידת היותו של הרופא בנאדם. לי היה מזל, הרופא שלי הוא איש מדהים שלא חשב לפטור אותי אף פעם באמירות נוסח "אני מאמין ש..." תרופות שניתנות לחולי נפש הן, גם לדעתי, אגדה שצריך להאמין בה. אני עשיתי הרבה מאמצים להאמין, ובכל זאת לא נמצאה לי שום תרופה שיכולתי לסבול. במקרה הטוב, כשלתרופה היתה השפעה כלשהי עלי - זה התבטא במסך של אדישות מעל הדיכאון שמחק לחלוטין את התחושות כולן. אחרי כמה שבועות של הפוגה כזאת מהדיכאון העדפתי תמיד לחדול לקחת את התרופות ולחזור לראות את העולם בצבעים אמיתיים, אם כי קודרים וקשים. בכל זאת- אין תחליף לאדם שיושב מולך ומוכן להקשיב, גם אם אין לו תרופות פלא לרשום על מרשם.

שלום אור, הדוגמה הכי מוצלחת שאני יכול למצוא היא כימוטרפיה. זו תרופה הרבה יותר איומה מתרופות פסיכיאטריות ויש לה תופעות לואי איומות ונוראות. יותר מזה- פעמים רבות לאנשים יש גידול סרטני שהם כלל לא מרגישים אותו ובכל זאת ממליצים להם לעבור את ה"גיהנום" הזה שנקרא כימוטרפיה. תאמר- סרטן יכול להרוג, ודיכאון ברמה מסוימת לא? וסכיזופרניה לא יכולה להרוג? ביננו לבין עצמנו- לא יכולה? (אני בכוונה משמיט מהרשימה את המאניה, שיכולה לגרום להרבה בעיות קשות, אבל לא נראה לי שלהרוג. אם כי יתכן שאני טועה ) כל מדע הוא תיאורטי- אין שום דרך למדוד את רמת הסרטונין במוח. יתרה מזו, כמו שאמר לי פסיכיאטר מומחה שטופלתי אצלו, כאשר אמרתי לו שאני לא חושב שרמת הסרטונין במוח שלי שונה מאצל כל אדם אחר,שאף אחד לא הוכיח שאצל חולה דיכאון יש רמה שונה סרטונין במוח מאצל כל אדם אחר. מדע הרפואה כמו מדעים לא מעטים אחרים הוא מדע אמפירי כלומר שמבוסס על מחקרים סטטיסטיים שהם בדיוק כמו שציינת. כלומר, על מה קורה אם נותנים תרופת דמה לקבוצה של נחקרים ותרופה אמיתית לקבוצה אחרת של נחקרים. לי זה דווקא נשמע משכנע שאצל רוב אלה שקיבלו תרופה אמיתית הבעיה עברה לעומת מיעוט שקיבלו את תרופת הדמה. לפעמים קודם מגיעה התיאוריה, שעל-פיה מגיעים לתרופה. ואחרי זה עושים את המחקר האמפירי, ולפעמים ההיפך- כמו במקרה של הליתיום כפי שסיפרה לי הרופאה שלי, קודם מגלים את התרופה לגמרי במקרה ואז עושים את המחקר האמפירי. הבעיה היא שלכל כלל יש יוצאים מהכלל, וכמו שכימוטרפיה לא עוזרת לכל חולה הסרטן- כל גם תרופות פסיכיאטריות לא עוזרות לכל המג'נונים. בנוגע לתופעות לואי- כל עוד אתה לא באישפוז כפוי במחלקה סגורה, הבן- אדם צריך להחליט בעצמו ולא לסמוך מתוך אמונה עיוורת על הרופא שלו, האם הבעיה שהתרופה פותרת יותר גרועה מהתופעות לואי. במקרה של סרטן נראה לי, שאין הרבה ויכוחים על זה, אם כי יש גם חולה סרטן שלא מוכנים לקחת כימוטרפיה- ויכול להיות שהם צודקים בשביל עצמם, לעומת זאת בדיכאון או בבעיות כגון אלה, לפעמים פשוט צריך לעשות שיקול של עלות מול תועלת. ושוב- את זה המטופל צריך לעשות מתוך התיעצות עם הרופא שלו. הבעיה עם טירוף הוא שלפעמים לא שואלים אותך- כי חושבים שאתה לא מסוגל להחליט בשביל עצמך. כי להערכת החברה אין לך שיפוט תקין של המציאות. האם הם צודקים? לפעמים כן ולפעמים לא... המסקנה למי שהצליח להגיע עד לכאן, היא שצריך להתיחס לכל זה בהרבה פחות רומנטיקה- אם זה עוזר לי ואין לזה תופעות לואי קשות, אז כדאי לקחת. אם זה לא כל-כך עוזר לי ו/או יש לזה תופעות לואי קשות- אז עדיף לוותר. בברכה מיכאל (מיקי)