מילים

כותבת לחלל אין לי אף אחד אף אחד רק אני שומעת רק אני מקשיבה. אולי נראה שיש. כאילו. נראה שיש עוד איש אחד זה מקצוע שלו. כן. אבל בכל החלל העצום שנשאר אין אף אחד לדבר איתו. שקט של כאב. שולחת לכאן ואפילו לא אעיז לחזור לכאן. לא אעיז. לא. לא אתסכל לעצמי בפרצוף ואודה כי הפניתי משהו לאנשהו למישהו. אז יש משמעות לשליחה. יש. אז מה. הכל ריק. הכל ריק. ואני הממממ אני עוד נשארת. נשארת. כי ככה. כי, ככה זה קורה. כולם מגמדים את המקום שלי לאפס - אז אין יותר. אין אנשים. אף לא אחד. ועכשיו, עכשיו זה הוא. הוא שתמיד נהיה מאד חולה בכל פעם שאני מרשה לקצת כאב לצאת החוצה. אז מחקתי אותו מהתודעה. הלוואי. הרי אנחנו יודעים שזה בלתי אפשרי. להיפך אפילו. אז אין אין אף אחד אף לא אחד הרגש תלוש ואין מגע זה רק עצמי, וגם את זה לא רוצה לידי בעיקר את זה. נמצאת כאן פיזית, אבל זה פשוט חסר משמעות חסר משמעות חסר קיום. הכל יעבור בסוף יעבור ולא. לא ניזום. נעשה את כל המאמצים להבריא, חחחחחח, מי שיודע - בדיוק המאמצים האלה הורסים אותך ומדכאים עד עפר. כי הכוח ההוא שואב חזק בדיוק ברגעים שמנסים לגעת ולהתקרב, בדיוק באותם רגעים בהם מנסים לרפא ולעזור. שם נוצר ואקום ענקי. אכן, נקודת שבירה. אחת מיני רבות. אין צורך להתייחס, נשברנו פעם ופעמיים ושלושים ומיליון והתרסקנו, אבל אנחנו עדיין כאן. זה ממש לא עושה רושם על אף אחד. היא תיפול ותקום ותיפול ותתרסק ותקום. רק נדמה שהיא קמה. רק נדמה. הכל בעלק. זה הכל הסוואה. אין אין שם אף אחד כולם נוטשים אותך ומפנים מבט כשמראים להם את הכאב האהא, מי יכול? מי יתקרב לדבר דוחה כזה. הם צודקים. צודקים. פשוט צודקים ובגדול. אז זהו. לבד. לבד ואל תראה את הכאב. שמור בפנים שיאכל אותך עד תום. רק כמעט. עד הגבול. עד הקצה, כדי שתמיד יישאר משהו לכאוב. לכאוב עד הכי עמוק שאפשר ויותר. כתבתי מכתב מכתב כתבתי. לי. * מקווה שזה בסדר לכתוב את זה כאן. פעם אחת בלבד.

שלום, תודה על המכתב/שיר? מאוד אמיתי ונכון, כבר העברתי את המכתב למשהו שנמצא במצב דומה. קשה מאוד להתמודד ולהיות "בחור השחור" וקשה להאמין שמשהו יכול להיות שם אתך. תשמרי על עצמך ותודה הידש

בקושי יש לי כוח לכתוב, אבל מגיעה לך התודה. פשוט ובאמת תודה ...