לד"ר הידש

היי. ממש רע לי,ואני יודעת שאתה לא יכול להגיד לי מה לעשות על דפי האינטרנט. פשוט רע לי כי קורים כל מיני דברים עם בעלי בתקופה האחרונה, ולמרות שהבנתי,ויחסית אני כבר לא חוששת שהקלונקס יעשה לי הזיות או משהו,אני מרגישה בזמן האחרון שאין לי במה להיאחז. אין לי כסף משל עצמי ללכת לפסיכיאטר, ומבעלי אני לא רוצה לבקש כלום. ולמרות שיש דרך קופ"ח, אני לא רוצה ללכת,הספיק לי הפעם האחת שהלכתי לא מזמן,כדי להבין שמלבד תרופות ופסיכוטרפייה... אין הרבה מה לעשות. אני גם לא יודעת מה הבעייה שלי בדיוק. זה כאילו אני כל הזמן מוצאת ממה לחשוש ולפחד. וזה לא "חרדות" כמו שאני קוראת עלייהן, וכמו שנראה לי שיש לרוב האנשים. כבר כמעט ואין לי בכלל חשש או חרדה ללכת למקומות. אני כבייכול מתפקדת, וכנראה שכל השטות הזו,של התקפי חרדה" {דפיקות לב כשהולכים למקומות וכו} סתם התפתח לי מאז שקראתי על זה,ועל חרדות וכו. וכמו שהתפתח-גם עבר. אני לא יודעת מה הבעייה שלי.באמת שלא. גם כשאני לא מפחדת משום דבר,לא בסדר לי. אני לוקחת את הקלונקס כבר חצי שנה,עברו לי פחדים שהיו לי... מהתקף לב,מכל מיני דברים. עכשיו גם עברו לי הפחדים לתפקד ותחושות החרדה. ואין לי תופעות פיזיות של חרדה.בכלל. בימים האחרונים הרי הורדתי בכמות של הקלונקס,{במטרה להפסיק}, זה כבר ממש לא משמעותי-פחות מ0.125 ליום. וחשבתי להתחיל לקחת רגיעון במקום. אני מרגישה יותר עירנית בלי הקלונקס,מצד שני, אולי יותר מבולבלת ומוטרדת גם מדברים. יותר סובלת מכל מה שקורה עם בעלי,יותר רגישה, אבל גם יותר מרגישה. אני מצטערת שאני חודשים מבקשת עצות,ואני מרגישה לא רצוייה אפילו פה. כנראה שיש לי כישרון מיוחד לדחות אנשים. גם כל קשר בחיים שלי נגמר תמיד בהרס שאני גורמת. גם אם על פני השטח "לא עשיתי כלום" בקשרים עם אנשים, אני תמיד מוצאת את עצמי בידיעה שבמפורש אני גרמתי לכך. אולי בגלל טיפשות, אולי בגלל חוסר טאקט, אולי בגלל נאיביות מוגזמת,אולי בגלל חוסר עצמאות וחוסר זהות אישית. בכל מקרה-תמיד בסופו של דבר איכשהו זו אשמתי. אני מתנצלת על שאני "שופכת" ככה את מה שעובר לי בראש,אבל אני פשוט מתוסכלת מיותר מדיי דברים. מעצמי. אני לא מבינה למה תמיד אני מרגישה לא בסדר,יותר ממרגישה,אני בטוחה בכך. לא בסדר בתור בן אדם,מבחינת אופי,מבחינת יחסים עם אנשים. ויותר גרוע מכך, הרגשה תמידית שאני לא נורמלית. ולא כמו רוב האנשים שמספרים שיש להם "התקפי חרדה" אז הם מרגישים לא נורמליים בגלל זה. אלא פשוט מרגישה שמשהו דפוק אצלי,שאני פסיכית.{סליחה על הביטויי}. אני אומרת את זה עכשיו בלי שום מעצורים,אני רוצה להגיד פשוט מה אני באמת מרגישה. אני מרגישה מאז מה שקרה לי עם הסמים,6 שנים,פשוט לא נורמלית. מרגישה כאילו איכשהו אני נראית כנורמלית,ואף אחד לא יודע מה קורה לי,ולכולם אני נראית "בסדר",אבל שבעצם אני לא בסדר-ובקושי נשארת שפוייה. בקושי "נשארת" בהגיון ובמציאות. אני לא יודעת אם מה שקרה לי בסמים- שנבהלתי פחד מוות מההרגשה של הניתוק מהמציאות,והרגשתי שאני משתגעת. או שאני באמת לא נורמלית. ומה שמפחיד אותי זה גם חששות מכל מיני מחלות נפש{אני לא קוראת על כלום מלבד חרדה כי אני מכירה את עצמי-ולא רוצה שיתחיל לקרות לי פסיכוסומטית מה שאקרא}. למשל אם אני חושבת על פיצול אישיות.. אני מתחילה להילחץ-"מה יהיה אם הראש הדפוק שלי יצור עוד דמות פתאום ואחשוב שהיא אמיתית" כל מיני כאלה. אבל זה חששות רק כשאני חושבת על הנושאים האלו.{לפעמים}. אבל בכללית אני מפחדת ומרגישה שאני לא נורמלית. אם אני שומעת צילצול בטלפון-אני נבהלת שאולי דמיינתי{למרות שעד היום הסתבר שזה לא קרה}... וכל מיני כאלו חששות. זה פחות חששות-יותר הרגשה כללית. שלשום הלכתי לישון למשל,{ואני מתה מבושה לספר את זה אבל חשוב לי לדעת} ואני יושנת באותו חדר עם אבי{הוא לא יכול לישון עם אמא שלי בחדר-כי הוא נוחר} וממש לפני שנירדמתי,כאילו לפני התחלתי לחלום, ראיתי בפתאומיות בראשי-בדימיון את אבא שלי תופס אותי ומנשק אותי צרפתית.ומייד פתחתי את העיניים,בהרגשה שאני לגמרי לא נורמלית,ראיתי את אבי יושן במיטתו.... וחזרתי לישון. אומנם ידעתי שזה לא קורה,לא נבהלתי כי חשבתי שזה קורה,ברור היה לי שזה היה במצב של "חצי שינה"... אבל עצם זה שאני בכלל רואה כזה דבר בדימיון שלי... כמו משוגעת. האם מה שתיארתי לך זה נורמלי? {זה בעיקרון כמו בחלומות שקורים דברים חסרי הגיון- רק שלא ממש ישנתי-רק עצמתי את עיני}. האם אני באמת"לא בסדר" כמו שאני מרגישה כבר שנים? אני ממש מפחדת שאולי יש לי איזו מחלת נפש או משהו כזה. אני יודעת שהמכתב נראה כמו בית משוגעים אחד גדול... סליחה על זה,אני ניסיתי להסביר כמה שיותר את הרגשתי. תודה.

קארין, כפי שנאמר לך פעמים רבות - לחרדה מיליון צורות. זה לא חייב להיות התקף חרדה דווקא, זה לא חייב להיות פחד מלהיות בכל מיני מקומות, אלה יכולים להיות הרבה מאד דברים אחרים. כמו מחשבות מוזרות, פחדים מוזרים וכו'. די בטוח שרוב האנשים פה בפורום יודעים בדיוק על מה את מדברת, ואת לא יוצאת דופן. ממש לא. ממש ממש לא. אבל יש לך בעייה שאת חייבת לעבוד עליה, ומוטב עכשיו כשאת עוד צעירה. לצערך, הדרכים היחידות לטפל בבעיות נפשיות ובחרדות הן: או בשיחות או בתרופות - רק שאת מוצאת כל דרך אפשרית לשלול אותן. כועסים על מה שאת עושה כאן (וכנראה שזה מאפיין את מה שקורה גם עם אנשים אחרים) מכמה סיבות שמאד מאד לא תאהבי לשמוע ולא לעניין להביא אותן לפניך כעת, לכן לא אפרט. כל זה רק מעיד על כך שאת פשוט חייבת !!!!!!!!! ללכת לטיפול. את סובלת גם מחרדות, אבל לעניות דעתי הלא מקצועית, נראה לי שיש דברים נוספים שמפריעים לך בחיים ובקשר עם הסביבה, משפחה, חברים וכו' וצריך לטפל בהם. ו - את לא "חולת נפש" או "לא נורמלית" או "מנותקת מהמציאות" כפי שכתבת, אבל יש לך בעיות והרבה הרבה חרדה שמובילה אותך למחשבות ה"מוזרות" האלה וצריך לטפל בזה!!! או קיי?

דבר ראשון אני לא "עושה כאן" שום דבר יוצא דופן או שונה ממה שאת/ה עושה כאן. ולניתוח הפסיכולוגי בגרוש- מה שלא התכוונת, זה לא מה ש"מאפיין" את מה שקורה עם אנשים אחרים, מלבד הפורם הזה אף 1 לא יודע על החרדות שלי,ואין צורך שתפרט/י כי ברור לי שהכוונה היא לעצם זה שאני מספרת ארוכות על מה שקורה לי... ושהכוונה היא לכך שהן תמיד חרדות,ותמיד אני חוששת לגביהן,ותמיד מבקשת עזרה,ואין לזה סוף. נכון? כמובן. אך זו לא הבעייה שציינתי בקשרים עם אנשים אחרים,ואין לזה קשר בכלל. אז את הפסיכולוגייה שלך-תשמרי לעצמך. א. זו מדינה חופשית, ודמוקרטית. {אם שכחת במקרה}. ב. את יכולה בכיף להגיד את "הסיבות" שלך,ואם מישהו פה כועס,מצטערת לומר לך,זו/זה רק את/ה. ואם כל כך מעצבנות אותך ומכעיסות אותך ההודעות שלי... לא עדיף פשוט להימנע מלקרא אותן? או שתקח/י קצת קלונקס.. בטוח תירגע/י. או קיי?