התרופה הכי טובה נגד דיכאון
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
החלטתי לפרוק את כל התסכולים והכאב שלי בפורום הזה במקום סתם להסתובב סביב עצמי ולחשוב אותם- כל זה כמובן מתוך רצון כנה בהנאת המשתתפים. אתמול בלילה דווקא הצלחתי לישון טוב וכבר חשבתי שהטבע או אלהים מתחילים להרפות ממני, אבל היום שוב פעם אני קם בארבע או חמש, לא יודע, ונע מצד לצד במיטה. אני נמצא באיזו דרגת ביניים- מצד אחד אני לא חולה נפש קשה ששוחרר עכשיו ממחלקה סגורה והעבירו אותו להוסטל בקהילה או לאיזו מסגרת מוסדית אחרת, כמו רוב האנשים שהייתי ועודינו מאושפז איתם- דהיינו בעצם חזרתי לחיים הרגילים שלי. מצד שני, למרות שאני מסוגל להתמודד עם החיים שלי אני לא מסוגל להתמודד עם החיים שלי. אני יודע שזו סתירה. מצד אחד אני מת לשקוע לאיזה חוסר תפקוד מוחלט, לאיזו פסיכוזה גואלת, להיות שקוע בתוך שכחה וחלום- אבל, נו, טוב, אני מניח שגם זה לא ממש ימצא חן בעיני וחוץ מזה אין זו בחירה שלי. אני אפילו רוצה לחזור קצת להיות מאושפז- לא להיות צריך להתמודד עם כלום. לחזור להיות "סיעודי". האמנם יש משהו בחיים מעבר למחלקה סגורה. קמים, יוצאים לחצר ולטיול בחוץ, (עם סיגריות חופשי!) יש שיחה "מרתקת", שבה מזכירים לאנשים את היום והתאריך שזה נורא חשוב (ראשון, 5 בדצמבר 2004), אחר כך איזו פעילות כמו ריפוי בעיסוק או "שיקום תעסוקתי" (עבודה שיקומית בשכר של סיגריה וקפה), ארוחת צהריים, אחר כך פותחים את החדרים ומותר לישון, מה עושים אחרי זה אני כבר לא זוכר. נו, יש כבר משהו בחיים מעבר לזה? נו, טוב, אני מניח שהייתי מעדיף להיות שם בחברה קצת יותר נעימה,אבל אני לא כזה בטוח שאנשים בעולם החיצוני הרבה יותר נעימים מאלה במחלקה סגורה. נו, בעצם, אני חוזר לשם היום שוב פעם כדי ש"יאזנו" אותי תרופתית - אני אסע מוקדם, אחרי כמה שעות שם משום מה כבר פחות בא לי להישאר. אני באמת לא יודע למה. בשבוע שעבר נסעתי לשם שלוש פעמים מעניין כמה אני אסע השבוע. בקיצור- אני באמצע כמו בהרבה דברים בחיים שלי, מצד אחד אני לא יכול להיות באמת נכה נפש קשה שצריך עזרה בכל דבר. מצד שני, אני סובל אני מסוגל להתמודד עם העולם אבל לא רוצה, דהיינו אני לא מסוגל להתמודד עם העולם. או כן מסוגל. טוב, אני כבר אתארגן ואצא לי לבית החולים לפגוש משיח אחד או שניים...או אתה מלך העולם. או את האיש שחושב שאני פסיכותרפיסט כי יש לי פלאפון. ביי מיכאל(מיקי)
למה המשיח לא מגיע לעולם?? הפסיכאטרים טוענים שאליהם המשיח מגיע כל יום רק שמאשפזים אותו במחלקה סגורה.....
אתה צודק שרוב בתי החולים למחלות נפש הם מקומות טובים כדי להשתקם בהם... בתור אחד שמבקר הרבה באחד מהם (ביקור קרוב) אני באמת יכול להגיד שאני מאוד נהנה מהביקורים האלה... ודווקא בגלל האנשים, המטופלים... זה כל כך נחמד ויוצא דופן להיות בחברת אנשים שנחשפים במלוא חולשתם ובמלוא כאבם ונמצאים בנקודת שפל בחייהם ודווקא מהנקודה הזאת הם מצליחים לצור מכנה משותף אחד עם השני בלי לשפוט ובלי להסתכל במבט מתנשא... ובכלל זה נחמד להיות בחברת אנשים שנמאס להם לחיות על פי כללי ההתנהגות בחברה האנושית והם שוברים את כל הגבולות שבני-אדם "רגילים" שמים לעצמם באופן לא מודע, ופורקים מעל עצמם כל מחוייבות וכל נורמות ההתנהגות המקובלות... בכל מקרה, אתה צריך להבין שכמה שהמקום הזה הוא "חממה" נהדרת, יש בעולם הזה כל הרבה מקומות ודברים יפים שבהם אתה יכול למצוא את השלווה שלך ולהרגיש מאושר יותר ואתה פשוט צריך למצוא אותם... ברגע שאתה נכנס למוסד מתוך פחד שלא תמצא את האושר בחוץ, אתה גם לא תוכל באמת להיות מאושר בפנים... אני חושב שאתה מרגיש שבחוץ אתה צריך לעמוד בהרבה ציפיות וזה מפחיד אותך... "כגודל הציפיה- גודל האכזבה" בהצלחה לכל הקוראים
שלום עידן אני חושב שאתה קצת מגזים בלשון המעטה- רוב האנשים שנתקלתי בהם במחלקה הסגורה, שבה הייתי פעמיים. (אולי במחלקה פתוחה זה אחרת...) הם אנשים כבויים שבקושי מתקשרים אחד עם השני. חלקם הגדול בקושי מסוגל לומר משפט ברור או לנהל שיחה. הם גם בדר"כ מרוכזים מאוד בעצמם- מה שבהחלט סביר והגיוני. אבל, אכן, בשוליים יש גם את כל הדברים שאמרת, אבל זה ממש ממש בשוליים. מה שכן- אחד הדברים שנתקלתי בהם מעט, מלבד כמובן מההתנהגות שלי עצמי, זה התנהגות שחורגת בצורה קשה מנורמות התנהגות המקובלות- סך הכל רוב האנשים שם עושים פחות או יותר מה שמבקשים מהם. והם בדר"כ הם יותר שקטים ורגועים מאנשים בחוץ- יותר מדי שקטים ורגועים. אני לא באמת רוצה לחזור לשם. ברור שאני לא אהיה שם מאושר ושלא הייתי שם מאושר. זה סתם חלק מהדיכאון והיאוש שלי כרגע. בברכה מיכאל
