למה אני בדיכאון?
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום היום נשאלתי למה אני בדיכאון? שאלו אותי מה שלומי ועניתי בכנות. אבל על הלמה לא יכולתי לענות. כמו ששאלתי פעם מישהי בפורום למה היא בחרדה. ובכן, אני בדיכאון כי הכל מחורבן, שוב דבר לא מענין, אין לי שום סיכוי לשום דבר בעולם. אין לי שום סיכוי לשום דבר. (חזרתי על עצמי) ואני גם בדיכאון כי אני חולה במחלת נפש-שהיא ההפרעה הבי-פולרית המפורסמת ואני אצטרך לקחת תרופות מעצבנות לתקופה ארוכה- (לא נראה לי שאני אסכים לקחת את זה כל החיים.) איזה כיף לי שעכשיו אבחנו אותי. זה נורא מרגיז ומדכא. אני לא מוכן להסכים לזה ולהכיר בזה, אבל איכשהוא החיים מכריחים אותי להכיר בזה. אני בדיכאון כי אני בדיכאון. וחוץ מזה, אני מרגיש רע פיזית- מין מועקה יושבת לי בגרון ובבטן. אני בדכאון כי העולם הוא מחורבן ומנוכר ולאף אחד לא איכפת. וגם אני בעצמי מנוכר ומחורבן ולא איכפת לי מאף אחד, כמו-גם מפגר רגשית, חסר הבנה מינימלית וכמובן גם מטורף פתטי. אז, זהו, אני מקווה שנתתי הסבר רציונלי מעמיק שמנוסח בשיא הבהירות לשאלה שנשאלתי. בברכה מיקי שיודע שהוא כתב שטויות אבל לא איכפת לו
מיקי אתה נישמע (ניקרא ) מציאותי ובטח לא מפגר. ונהפוך הוא. למפגר קשה לאבחן את עצמו. מחלת הדיכאון היא מחלה לא "נחמדה " והציבור רע אליה מחוסר ידע ובורות המחלה ידועה כמחלת האלף השלישי. ז.א. מחלת רבת היקף. כך שאתה בחברה טובה. אגב אתה נישמע מאד צעיר אפשר לשאול בן כמה אתה?
שלום לקשת זה בסדר את יכולה לשאול בן כמה אני. גם כשאני הולך לקנות סיגריות התחילו עכשיו לשאול אותי לפעמים בן כמה אני,שזה לגמרי מגוחך כי אני כבר בן 27, שזה לא מאוד צעיר. זה ממש סוף החיים העולם וכל הסיכויים שאי פעם היו או יהיו. אני לא בדיוק חולה ב"דכאון", אלא בהפרעה בי פולרית (מאניה דיפרסיה), כלומר היתה לי גם מאניה, שהיא דווקא לפחות בשלבים הראשונים, לא משהו כל-כך שלילי. בואי נאמר שאני לא חוויתי את זה כמחלה בשלבים הראשונים ואפילו הדי מתקדמים, אפילו שהייתי מודע לכך שאני במאניה. המודעות לא מפסיקה את זה. אני מאבחן את עצמי כי כבר עברתי את אותו דבר פחות או יותר בפעם הקודמת, כשהדברים חוזרים על עצמם אז כבר אני מצליח לזהות. ההבדל הוא שמאניה הצלחתי אשכרה לשכנע את הפסיכולוג שלי והפסיכיאטר אפילו שאני לא במאניה אלא סתם מרגיש טוב למרות שהם חשדו והפצירו בי לקחת תרופות. כרגע אין לי שום צורך לשכנע אותם שאני סתם מרגיש רע ואני לא בדיכאון. אז למה בבוקר אני יותר בדיכאון? כי ישנתי חמש וחצי שעות בלילה, כי אין לי מה לעשות כל היום, כי יש לי צרבת, בחילה, כאב ראש, כי אין שום סיכוי. כי אני לא מסוגל לכלום, כי אני לא יודע מה זו אהבה, כי אני לא יודע מה זה אושר ושמחה מלבד האושר והשמחה הפסיכוטיים, כי אני לא יודע מי אני, כי אני חסר אופי, עמוד שדרה או יכולת לפעול בעולם. כי אני מעדיף למות, אבל מפחד לעשות משהו, לא כי אני מפחד מהמוות אלא כי אני מפחד לא להצליח ולהיות עוד יותר נכה ממה שאני עכשיו. ואני מפחד כי הרופאה אמרה שאם אני עושה משהו אז היא הורגת אותי. עוד משהו? אה, כן זה יעבור. זה יעבור. זה עבר כבר בפעם שעברה, אז אולי זה יעבור גם עכשיו. אבל אני לא יכול לשלוט בזה עכשיו למרות שאני רוצה. מיכאל
