אשמח לקבל תגובות

בפעם המיליון רבתי עם אדם שמכנה עצמו אבא שלי וזה אולי נשמע קטנוני להתלונן על דבר כזה ועוד בגילי אבל העניין איננו כך כלל וכללל זה מה שקרה- אני אמורה ללכת לביטוח לאומי מחר ואמרתי להורים שלי שאני לא יכולה ללכת( תרתאי משמע) כי אני כמה מפתיע, חולה, שוב וזה היה הפרוש שלו כתגובה נורמלית באופן כללי וכלפי אדם במצב לא משהו: "אנחנו( קר הוא) ננקוט אמצעים דרסטיים, נאשפז אותך,ניקח לך הכל" ועוד אוקיי, ככה,אני ממיילא במצב רע בחוסר יציבות נפשית וגם אם פרפר יחליט להתיישב על עדן החלון אני עלולה לבכות פתאום.. או מאוד לשמוח ולרקוד איתו סמבה ואני שמצב הרוח שלי באותו רגע היה מטושטש וגרוע נורא נבהלתי (ובצדק) ונורא כעסתי ונהייתי מדוכאת הלכתי למקום אחר ובכיתי ובכיתי לאח שלי בטלפון, והתלוננתי בפני אמא שלי...היתי ממש בהיסטריה...לצערם זה פשוט המעשה הזה מרתיח אותי ונובע מחוסר בינה מוחלט.. אני יודעת שאני כל הזמן מתלוננת על זה אבל אני פשוט פוחדת שמשהו דפוק אצלי לחלוטין האם התגובה הזו שלי ,, נובעת מחוסר יציבות נפשית? האם הגיוני מצב שבו דבר קטנטן יוציא אותי משלותי ומכאן שאני בכלל אעבד שליטה בגלל יחס כזה? האם עלי לדאוג שאני נמצאת בקרבתו של אדם שמשפיע עלי לרעה,כלומר הוא ממש לוחץ על הכפתורים הלא נכונים וכך אני נכנסת למצבי רוח מגעילים? ואם כן מה אני כבר יכולה לעשות? או שאולי זה לא קשור, והבעיה היא אצלי וזהו ואדם נורמלי היה מסתדר עם זה...? האם אני חותחת לעצמי את הורידים? העם אני משגעת את עצמי ע"י קריאת ספרים של סטיבן קינג? האם אני עומדת כל הלילה בקור בחוץ עם בגדים קצרים ובלי נעליים ומחכה לחולי הבא בקוצר רוח ובהתרגשות ושמחה? לא אני תמיד מנסה לקום כשאני נופלת. תמיד במשך כל השנה הזאת נאבקתי ונסיתי ללמוד ונסיתי לעבוד ונסיתי וכל יום שנסיתי הרגשתי יותר עייפה ויותר חלשה וחליתי יום למחרת יכול להיות שעניתי לעצמי באמת...(כרגיל) אבל אני עדיין מרגישה חסרת מנוחה ומבוהלת( כמו תמיד?) ואולי מחר כשאני אשוב לקרוא בהודעתי , שוב, אני לא אצליח להתחבר אל מה שהרגשתי עכשיו.. אבל את זה הייתי רוצה "לנצל" עם כל דבר ישפיע עלי , אולי הכתיבה תעזור לי, אולי מישהו מהצד יראה את זה אחרת( מן הסתם...) ואין לי מושג אם זה נורמלי בכלל. אולי לא.? הרי בגילי אמורים ללכת לצבא/ ללמוג/לעבוד/חו"ל/אחר רק סיימתי ללמוד אפילו לא התחלתי שום דבר מקווה שלא שיגעתי אף אחד הפעם הייתי טיפה יותר קצרה לא? דניאלה

...........

דניאלה ממי, אני מבינה אותך... זה יכול להיות נורא מתסכל להרגיש "תקועים", ובמיוחד אם מישהו קרוב "יורד" עלייך... ואת מרגישה עוד יותר בדאון בגלל זה. את לא משוגעת מזה שזה השפיע עלייך,זה טבעי במצב הזה,אני למשל מראש נמנעת מלספר להוריי על החרדות כי אני יודעת מראש מה תהיה התגובה,ואני יודעת שלהועיל זה בהחלט לא יועיל. זה באמת לא יפה מה שהוא אמר לך,אבל תזכרי שאנשים לפעמים אומרים מכעס דברים שלא מתכוונים אליהם,ובכל מקרה,אני לא יודעת בדיוק בת כמה את,אבל אם מעיק עלייך ההתיחסות של ההורים לעיניין אולי כדאי לנסות לגור לבד... גם אני חושבת על זה{אומנם מסיבות אחרות לא טוב לי אצל ההורים} אבל אני חושבת שעצמאות יכולה רק להועיל, ולדעתי לא כ"כ מועיל להיות בסביבה לא תומכת,מאוד חשוב שתאגי לעצמך,ולמרות שרע לך תנסי לחשוב מה יכול לעשות יותר טוב...אפילו טיפונת. אני מקווה בשבילך שיהיה רק טוב.. אל תתיחסי כ"כ לכל מה שנאמר לך ופוגע בך,אפילו אם זה אבא,הוא לא יודע הכי טוב בעולם את הכל,ההורים שלנו הם בסה"כ בניאדם שלא חפים מטעויות כמו כל1. הייתי מציעה לך לדבר איתו,אבל אני לא יודעת מה טיב היחסים בינכם, אז אולי להתרחק זה פיתרון. בקשר ל"חולי" שתיארת,אני חושבת שזה אלמנט נוסף של דיכאון. כשרע,אז לא רק רע נפשית,הסבל יכול להיות מורגש גופנית,ואפילו כמחלה הקשה ביותר. אני יודעת את זה למרות שאני לא בדיכאון,אבל בכל פעם שאני חושבת על הפרידה מבעלי, אני ממש סובלת פיזית. לא יודעת אם ניסית,אבל פעילות אירובית מאוד מאוד עוזרת למצב רוח,ועיצה קטנטונת שלא קשורה לתחום התרופות הקונבנציונלית... אבל מניסיון זה מועיל אפילו לדיכאון,יש שמן שנקרא "מליסה" שאפשר לקנות בכל בית טבע או בית מרקחת,השימוש הוא בשאיפת אדים {אנהלצייה},ותשמעי... זה נשמע ככוסות רוח למת,אבל תאמיני לי שזה פשוט מרגיע,ומשרה מצב רוח יותר מרומם.{לא מזיק לנסות:-)} וזהו... מקווה שעזרתי טיפ טיפונת... ערב נעים.ביי