מופנה לכולם/ן

עברתי בעבר דיכאון, כיום אני מתפקדת טוב, הדבר היחיד ששונה זה שאני לוקחת תרופות. אני רוצה להתחתן מתי שהוא, אך לא יודעת איך לספר לבן זוג על זה, וכבר יצא שסיפרתי אחרי כמה מפגשים ופשוט עוזבים אותי, לא משנה מי אני או מה אני ועד כמה אני מסוגלת לתפקד (ואני מתפקדת בצורה טובה, מתמודדת עם דברים בסדר). איך לספר בצורה היעילה ביותר ומתי, זה כבר מתסכל ככה שמתיחסים לתרופות ולא אלי כבת אדם בעלת אישיות!

היי, אני ממש מבינה אותך. אומנם אני סובלת מחרדות,אבל מלבד בעלי לשעבר,לא אגרתי את האומץ לספר לאף1 על החרדות,ואם אני יוצאת עם מישהו אני לא מזכירה את הנושא. כמובן שזה יוצר לי מצב שבו אני לא יכולה להתקרב יותר מדיי לאף אחד בצורה רצינית, אני פשוט מפחדת לדבר על זה בעיקר מהסיבה אותה ציינת. אני חוששת שאף1 לא יוכל לקבל את זה... וזה באמת מתסכל שאנשים לרוב רואים בבעיות נפשיות כדבר מרתיע... הרבה יותר ממחלות פיזיות. הרי אנחנו בני אדם,וזה שיש לנו בעייה מסויימת לא אומר שאנחנו לא יכולים לאהוב להעניק ולהיות בזוגיות. לפעמים אפילו זוגיות ואהבה יכולים להיות דבר נפלא כשסובלים ממשהו כגון זה. אבל כמובן שרק עם הזוגיות היא עם מישהו שמבין,וכמו שהוא מוכן להיות שותף לחיים,אז להבין שזה חלק מחיינו כרגע ומתוך רצון והבנה מקבל את זה כחלק במערכת היחסים. לכן,אל תתיאשי מזה שאנשים נרתעו. מי שנרתע,במילא לא היה מסוגל לעשות לך טוב,כי לא מקובל עליו העניין,ואין לו מספיק הבנה כדי לקלוט שזה לא אומר שאת פחות בנאדם או פחות שווה מכל אחת אחרת. אני מאמינה שבסופו של דבר תמצאי,ונכון,זה ממש מתסכל,אבל מי שימצא חן בעיניך,ויקבל את זה,ויבין,רק איתו יכול להיות קשר אמיתי ונכון. בכל מקרה,זה טוב שאת פתוחה ושיש לך אומץ לשתף אותם בזה,כך גם את מונעת מראש יצירת קשר משמעותי-אם מישהו שלבסוף לא היה מתאים לך ולא היה מקבל את זה. שלא כמוני... שאני מראש נמנעת מהמצב הזה. זה טוב לשתף,אבל עיצה קטנה... לדעתי אולי עדיף דבר ראשון לבחון אם את באמת מעוניינת בבנאדם,ובמידה שכן,אז אולי זה לא כ"כ יפה לא לספר,אבל אני חושבת שעדיף לחכות מעבר לכמה פגישות,עד למצב שהאדם מכיר אותך לעומק,ומתפתח קשר ורגשות,ומוצא חן בעיוני להתראות איתך,ולומד להכיר אותך,ואז לספר. כי אז יש סיכוי שלאחר שהכיר אותך לעומק הוא יסתכל על זה אחרת. זהו,אני מקווה ששתינו נמצא:-) ביי

מחלה זאת מחלה. כמו שהם לא סיפרו לך על המחלות שלהם והתרופות שלהם כך גם את לא חייבת לספר על המחלה שלך והתרופות שלך. ההחלטה אם לספר או מתי לספר היא אישית לחלוטין. את מחפשת אהבה. לא צריך לתת דו"ח רפואי לכל אדם שאת רוצה לאהוב ושהוא יאהב אותך. לדעתי אם הוא יאהב אותך המחלה שיש לך לא תפריע לו לאהוב. לפחות שליש מהאוכלוסיה סובלים מחרדה או דיכאון ולא מדובר ב-"משוגעים". את בחורה נורמלית שיש לה בעיה רפואית מסויימת. לא חייבים לפרט על ההתחלה מה סוג הבעיה הרפואית.

אני חושבת שהפתרון ל"בעיה" הוא פשוט- לא מספרים לכל אחד אם מישהו עוזב אותך אחרי שסיפרת לו סימן שהקשר ביניכם לא היה קרוב מספיק, גם אם כך היה נראה מצד אחד אל תמהרי לספר רק למישהו שאת ממש בוטחת בו וגם אז, לא צריך להיכנס לפרטים האלו כבר בהתחלה אולי הוא עדיין לא מוכן מצד שני אם תספרי ואפילו מוקדם זוהי דרך מצויינת לדעת מהה הבחור שווה באמת וכמובן, שאם הוא עוזב- הוא לא שווה הרבה... הרי אין סיבה להיבהל מכך אז אתה יכולה לחכות עד שאת מספרת ולבדוק אותו טוב לפני כן, ואת יכולה לספר י שר וכך זוהי תהיה "דרך הבזק" לבדוק את הבחור כך או כך את לא מפסידה רק הוא? זוהי דעתי דניאלה

אני חושבת שהפתרון ל"בעיה" הוא פשוט- לא מספרים לכל אחד אם מישהו עוזב אותך אחרי שסיפרת לו סימן שהקשר ביניכם לא היה קרוב מספיק, גם אם כך היה נראה מצד אחד אל תמהרי לספר רק למישהו שאת ממש בוטחת בו וגם אז, לא צריך להיכנס לפרטים האלו כבר בהתחלה אולי הוא עדיין לא מוכן מצד שני אם תספרי ואפילו מוקדם זוהי דרך מצויינת לדעת מהה הבחור שווה באמת וכמובן, שאם הוא עוזב- הוא לא שווה הרבה... הרי אין סיבה להיבהל מכך אז אתה יכולה לחכות עד שאת מספרת ולבדוק אותו טוב לפני כן, ואת יכולה לספר י שר וכך זוהי תהיה "דרך הבזק" לבדוק את הבחור כך או כך את לא מפסידה רק הוא? זוהי דעתי דניאלה

לדעתי, ככל שעקרונית נספר יותר, כך ,בהדרגה, תוכל הסטיגמה להיעלם. חליתי בדיכאון לפני שנתיים שלווה בהתקפי חרדה,טופלתי-ועודני-בלוסטרל ובשיחות. למי שהתעניין - סיפרתי שאני חולה, פשוט מפני שכלל לא הרגשתי אשמה ולרגע לא חשבתי ולא הרגשתי שחל שינוי עקרוני באישיותי או בהתנהגויותי. שמחתי לקבל תמיכה,הופתעתי לגלות עד כמה אנשים רצו לדעת פרטים ויתרה מזאת- כמה הרבה אנשים סבלו או סובלים מדיכאון וחרדות. גם כשהרגשתי רע,התאמצתי מאד להגיע אל מקום העבודה שלי. אולי חשוב לציין שאני מורה (חטיבת ביניים). בהנהלת ביה"ס ידעו כמובן מה קורה, כך גם בחדר המורים. למעט מישהיא שמחלתי כנראה איימה עליה מסיבות הקשורות באישיותה, לא הרגשתי שום גינוי או דחיה. להיפך- ההערכה כלפי גברה,בשל ההתמודדות. (שאלה למחשבה- אתם,החולים, הייתם מוכנים שאהיה מורה לילדים שלכם? תשובה כנה תאפשר להבין מהו היחס האמיתי שלכם לדיכאון :-) ) לטעמי, נכון לאמר את הדברים כמות שהם. מי שיהיה טיפש ומוגבל ויחליט ללכת- מוטב כך. לא הייתי רוצה להיות בשום קשר עם אדם הדוחה אותי בגלל בעיה הקשורה במינון של סרוטונין או מפני שעברתי טראומות בגלל פיגועים או ילדות מעיקה. קשר השתיקה שאנחנו,החולים, אחראים לו במידה רבה, הוא בעוכרינו, הוא שמסייע לסטיגמה להמשיך ולהתקיים. נ.ב. חברה טובה שלי נזקקת כל חייה לתוסף המיועד לסייע לבלוטת התריס לפעול כנדרש. חברה אחרת נזקקת כבר 30 שנה לתרופה לטיפול באפילפסיה. שתיהן נשים נבונות, מצליחות על פי כל קנה מידה. אינני מרגישה שמהותית אני שונה מהן.

אני ממליצה לך לא לספר כי ברגע שאת תספרי הוא מסוגל לעזוב אותך תידעי בחיים לא כול דבר מספרים לבעל החבר הכי טוב שלך זאת אימא שלך לא בעל בעל כשאת רבה איתו הוא זורק בפרצוץ הוא יגיד לך כול החיים את חולת נפש עים מי התחתנתי איזה טעות עשיתי אז תידעי תישמעי לאשה עים נסיון בחיים וחוכמת חיים תמיד תראי שאת בסדר מתפקדת כרגיל הכול משחק החיים שלנו זה במה ואנחנו השחקנים תיראי בסך הכול בעל זה גבר זר אין אמונה בהם אז לא לספר כי הוא מסוגל לספר להורים שלו והם יחרימו אותך על ההתחלה ויתחילו להסית אותו שאת חולת נפש תעזוב אותה אז תפעלי בחוכמה לא בטיפשות את תידעי יש לך בעיה תיפני לאימא שלך היא החברה הטובה שלך. ושיהיה לך מזל טוב וכול טוב ובקשר לכדורים שלא יראה תסתירי אותם יחד עים קופסת התרופות שלא ישים לב . ביי