לחזור לחיים

שלום לכולם אם אתם לא זוכרים או לא עוקבים השתחררתי לא מזמן מאישפוז בגלל מאניה די חריפה, אם כי יצאתי ממנה די מהר. השאלה שלי היא מה עדיף לחזור לחיים בכל הכוח שעוד נותר בי, ולהתייחס אל האישפוז כאילו מעולם לא קרה- כלומר לחזור ללימודים, לחזור לחפש עבודה קשה גם אם היא לא מתגמלת, או שעדיף לנוח קצת, להירגע, לקחת ת'זמן. הנטיה הראשונית שלי היא לחזור לחיים בקצה גבול היכולת ולא לוותר על כלום, לעומת זאת הרופאה שלי ממליצה למשל לא לחפש עבודה עכשיו שלושה חודשים... מה דעתכם? חוץ מזה- יש לי בעיה קשה עם הרבה החלטות שעשיתי במצב שהיום אני יכול לזהות אותו כמאני. לדוגמה- ההחלטה לגבי תחום לימודים, החלטות מסוימות לגבי התנהגות מינית ודברים נוספים. אך אני אמור להתיחס לדברים האלה? לבטל אותם כי זה לא הייתי באמת אני שהחליט? ואתם יכולים כמובן לענות לי כמו שאני עונה כל הזמן שרק אני יכול לתת תשובות, אבל אולי זה בכל זאת תחום שאני יכול להיעזר באחרים. בברכה מיקי

הייתי במצב דומה עקב דכאון דווקא, שזה כידוע בצד השני של האניה דיפרסיה,אני מכיר את הרגשתך אני החלטתי דווקא לנוח טיפה על מנת לצבור כוחות וכדי לתכנן את ההמשך ולא לחיות על החלטות של רגע,אני חושב עם יורשה לי שגם לך בייחוד אם היית במצב מאני לנוח לשקול צעד צעד מה לעשות. כמובן זו דעתי בלבד. תרגיש טוב

תודה לך על תגובתך, ורק לידיעתך מצב של מאניה הוא גם דיפרסיה. שני המצבים מתארים איזו שבירה בהשקפת העולם, שינוי בתפיסה של המציאות שחורג מהתפיסה המקובלת, ושני המצבים נובעים להערכתי משורש אחד- שהוא יאוש עמוק מהחיים ומהעולם. איזו שבירת כלים כללית, שיש לה ביטוי שהוא בראש ובראשונה פיזי בעיני. כך שהמאניה שלי היא גם דיפרסיה. והיו לי הרבה "מאניות" קלות עוד לפני המאניה הראשונה והשנייה שפשוט לא היו מאובחנות. פשוט התנהגתי בפעמים האלה בצורה כזו שלא חייבה אישפוז. הטבע פשוט נותן "זריקת עידוד" למיואשים בדמות שמחה גדולה ובלתי מוסברת שמלווה בשינוי של תפיסת העולם לכזו שבה פתאום הכל טוב ונפלא- גם האישפוז הפסיכיאטרי... לסובלים מדיכאון יש הרבה פחות מזל מבחינת הטבע והוא נותן להם רק תחושה של חוסר תועלת, שינה מרובה, יחס שלילי להכל. אם מישהו כאן מתעקש להחליף את המלה "טבע" למלה "אלהים" זה לא יעורר בי שום התנגדות. (זה היינו הך...) אשמח לקבל עוד תגובות תודה

דעתי שכדאי לחזור בהקדם האפשרי לפעילות מלאה כולל עבודה, לימודים, חברים, מין וכל שאר הדברים. הפסקה נוספת של שלושה חודשים לא מוסיפה נקודות לקורות החיים שלך ולא כדאי לבזבז זמן נוסף אם זה לא הכרחי. אם הפסיכיאטרית חושבת שמנוחה בשלב זה הכרחית לבריאות הנפשית שלך אז זה כבר סיפור אחר.

אצל הבת שלי אחרי התקף מאני הרופאה המליצה לחזור מיד ללימודים למרות ההתנגדות של הבת שלי שרצתה להפסיק הכל בסיכומו של דבר זה היה הדבר הנכון והיום שנה אחרי גם הבת שלי מודה שצדקנו והחיוך שלה בטכס קבלת התואר היה שווה הכל אבל זה מסע מפרך ואתה צריך תמיכה כמעט 24 שעות בתקופה הראשונה בכל אופן הרופאה מכירה אותך יותר טוב ולדעתי כדאי לשמוע בעצתה בהצלחה אני יודעת כמה זה קשה

מיקי המבולבל שלום... תעשה מה מיקי של עכשיו יעשה ... תלך לפי צו ליבך ורגשותיך...ונראה לי שהכל יסתדר .. כל טוב ובהצלחה

אפילו האישיות שלנו.... אולי באמת מסגרת יכולה לעזור( מכל סוג שהיא, לא דווקא אישפוז יום)? כל פסיכולוג /פסיכיאטר/אחר שיצא לי לפגוש טען שכשנמצאים הרבה בבית או מחוץ למסגרת- גם אדם ללא דכאון ובעיות אחרות, יכול בקלות להכנס משם לדכאון.... אני יכולה להגיד לך שמנסיון אישי שלי אשפוז יום( לפני 3 שנים) ממש הוציא אותי מדכאון. אבל שוב לא אצל כל אחד ותלוי בחומרת הדכאון והחרדות ואולי אתה בכלל צריך משהו אחר ואם אתה מרגיש טוב אם התרופה, אז אולי יגידו לך להשאר איתה? אולי פשוט תדבר על כל החרדות שלך ועל מה שהיית רוצה עם הרופא שלך /אחר? זאת דעתי בכל אופן דניאלה

לדעתי איזון בין שתי האפשרויות הוא תמיד טוב- לא לשקוע בזה יותר מדי ולא להתעלם מזה לחלוטין תזכור שזה קרה אבל תמשיך הלאה משם תנסה לחשוב מה היה חיובי בכל הארוע הזה ומה היה שלילי ומה אפשר קחת מכל הארועים האלו... אולי זה יעזור לך להחליט מה יהיה בהמשך? ובסופו של דבר רק אתה יודע עם כדאי לך להמשיך בשגרת חיים רגילה או לא אם אתה חושב שתתחיל כרגיל ותצליח להתמיד אז למה לא? דניאלה

בהחלט עזרתם/ן לי. הייתי אתמול בקבוצת תמיכה שהייתי הולך אליה פעם ומאוד נהניתי. רוב החיים שלי הייתי אדם מאוד עצור וביישן. ופתאום אני מרגיש שזה השתנה בזכות המאניה השנייה שהייתה לי, שהייתי הרבה יותר מודע בה לעצמי מהפעם הראשונה. פתאום אני מדבר הרבה, משתתף, אומר את מה שיש לי לומר, ותמיד היה לי משהו לומר אבל לאורך כל החיים שלי הייתי שותק שומר הכל בבטן, ועכשיו אני מדבר. מישהי מהקבוצת תמיכה אמרה לי שכנראה הייתי בהיפו-מאניה כשהתאשפזתי ולא במאניה חריפה. כשהייתי במאניה הייתי משתתף אפילו בשיעורים באוניברסיטה, שזה גם משהו שפעם לא הייתי עושה. אני החלטתי לשמור את התכונות האלה של ה"מאניה", ולהפסיק להיות ביישן. כרגע התחלתי שוב ללכת אוניברסיטה אבל אני עדיין לא יכול להביא את עצמי להשתף, ובגלל שאני כבר בשלבי יציאה מהמאניה אני שוב צריך לחשוב על מה שאני אומר ולא להקיא את זה או לפלוט את זה מתוך אימפולס. אחת הסיבות שהתנגדתי נורא לתרופות אחרי ההתקף הקודם שלי הייתה כי האשמתי אותן בדיכאון הדי קשה שנכנסתי אליו אז. כרגע אני אמנם קצת עצוב ומדוכדך, אבל אני רחוק מלהיות בדיכאון, ולא לשכוח אני אדם שנמצא בחופשה מבית חולים פסיכיאטרי כרגע- אני אמור להיות מדוכדך! זה הרי מקום נורא להיות בו וגם החלטתי להפסיק להסתיר! אני אמנם לא מפרסם בריש גלי, אבל למי שזה רלבנטי אני מספר לפחות שהייתי במשבר נפשי, ולפעמים גם מספר על האישפוז. למה אני צריך להתבייש במי שאני ומה שאני כמו שהיה עד עכשיו. ההחלטה של מיקי כאן ועכשיו היא לבחור בדרך האמצע. לחזור לנסות ללמוד, אבל לא נורא להתעצבן אם אני לא מצליח קורס מסוים. לחפש עבודה אבל לא באינטנסיביות ולא מתוך פאניקה. ולזכור שאף אחד לא רואה וקורא את נפשי, שרוב האנשים אובדי עצה לא פחות ממני. ושגם אם מישהו יודע את התשובות הוא בטח לא יגלה לי אותן כי הוא ירצה שאני אגיע אליהן בעצמי. שוב תודה, עזרתם לי מאוד מיקי, שעדיין קצת במאניה ועדיין קצת בדיפרסיה, שהוא גם וגם הרבה דברים