מה אני רוצה לומר כאן בכלל

שלום לכל המשתתפים הקבועים והלא קבועים אני מנסה להסביר לעצמי למה הפורום הזה כל-כך חשוב לי ולמה אני משקיע כל-כך הרבה זמן ומאמץ כדי לכתוב בו, למרות שיש עוד מספיק דברים לעשות. ולמה גם סיפרתי בו את הסיפור של האישפוז שלי שאני לא מספר לאף אחד כמעט! פשוט- נורא איכפת לי מאנשים שעוברים אירועים נפשיים כאלה ואני חושב, אולי בטעות, שאני יכול ממש לעזור להם. לפני שהייתי מאושפז במחלקה סגורה התייחסתי ל"חולי נפש" כאחד האדם, והיתה לי היכרות עם לפחות אדם אחד שהיה מאושפז במחלקה סגורה וידעתי את זה. (הוא לא ידע שאני יודע). התייחסתי בכבוד אבל מתוך איזו הסתייגות. מתוך איזו רתיעה ממנו. למרות שחשבתי שהוא אדם נפלא, לא ממש הקשבתי למה שהוא אומר וזילזלתי בו בצורה סמויה. (זו אגב כנראה ההתייחסות של מרבית הפסיכיאטרים למטופלים שלהם! אלא אם כן הם רופאים נפלאים כמו במקרה שניים שאני מטופל אצלם... כוונתי לרופא המשפחה שלי ולפסייכאטר שלי). נו, טוב אולי מרבית הרופאים הם כמו אלה שלי- אני לא יודע. אבל אחרי שהייתי בעצמי מאושפז ועברתי בעצמי את זה- אני יודע הרבה יותר טוב. הידע שלי הוא לא יסולא בפז לאנשים אחרים שמתמודדים עם המצב הזה. אני הייתי שם. אני יודע מה הם עוברים. כשהתחררתי מהמחלקה הסגורה חשבתי שזה סוף העולם! שזהו, שום דבר לא פתוח בפניי יותר. שנגמרו החיים שלי! עד כדי כך. זה נבע אפילו ממשהו שאחות מסוימת במחלקה אמרה לי. אני לא אצטט. הרי, לעזאזל, ניסיתי להתאבד! אבל היום אני יודע שזה הכל שטויות, ושאפשר להתגבר על זה ולחזור לתפקד בצורה מלאה וגם הרבה יותר טוב מרוב האנשים! וחשוב לי שאנשים אחרים שמתמודדים עם זה ידעו את זה גם כן. מאוד חשוב לי, כי אני יודע כמה אני הייתי צריך שמישהו שבאמת באמת עבר את מה שאני עובר יאמר לי את זה, ולא הרופאים שלי שלא לגמרי סמכתי עליהם. כי הם לא היו שם- כי הם לא יודעים מה אני עובר. זהו! ביי מיכאל

כי נדמה היה לי שאתה רוצה לומר דברים אחרים .... ראה הודעת הפנלים המיותרת לחלוטין יופי שיש לך מה להגיד, יופי שאתה נחוש בדעתך להראות שיש רופאים שאיכפת להם ושיש אדם מאחורי כל מטופל, נדמה לי שזה אכן חשוב. דנה

אני חייב להיות רק נחמד?

שלום לכולם נו, טוב, אני יודע שאני קצת מגזים- אבל אתם לא חייבים לקרוא. אחד הדברים שגם יחסית חריגים אצלי הוא שאני זוכר היטב את המצב הפיסכוטי שלי. זה לא לחלוטין נדיר, אבל רוב האנשים, כך לפי הפסיכולוג, שלי לא זוכרים כלום ממה שקרה להם. זו אחת התקופות שאני זוכר הכי טוב בחיים שלי, אם לא התקופה שהכי זכורה. אם תשאלו אותי למשל מה עשיתי בחודש ינואר אשתקד נאמר, אין שום סיכוי שאני אזכור משהו. אין לי מושג. לעומת זאת את התקופה של האשפוז במחלקה אני זוכר היטב. לפרטי פרטים כולל משפטים מדויקים שאמרו לי. אמנם נכון שחלק מהדברים שעשיתי שם לא זכרתי כשהם ממש נעשו. כלומר שכחתי אותם מיד. אבל כיום אני יכול לשחזר כל מה שקרה, ויתרה מזו גם למה בדיוק עשיתי את זה. היו סיבות ונימוקים ברורים למעשים שלי, בתוך תפיסת מציאות מאוד חריגה כמובן! חוץ מזה, כשהייתי שם לא הייתי מסוגל להבחין בין המטפלים למטופלים! הייתה שם מטופלת בדיכאון עמוק, שקיבלה נזעי חשמל! ומכיוון שהיא הייתה יוצאת לבית שלה כל יום, אני הייתי משוכנע לחלוטין שהיא פסיכולוגית! לא היה לי ספק בזה לרגע, וקצת לפני שעזבתי את המקום הנורא והנפלא ההוא. (אני כותב נפלא כי הרגשתי אז כל-כך טוב שאפילו כל החרא שהיה שם לא שינה את זה), היא אמרה לי שהיא מטופלת, מה שהדהים אותי לגמרי. אגב, עוד משהו שהדהים אותי לגמרי הוא שחתמתי על אישפוז מרצון. לא זכרתי את זה, ואחד הרופאים שם הראה לי את זה בערך יומיים לפני שהשתחררתי. הוא ממש הראה לי את החתימה שלי שאין לי שום ספק ולו הקל שבקלים שהיא שלי על טופס הסכמה לאישפוז! אחרי זה פשוט לא יכולתי כבר לכעוס עליהם בכלל- כי אני חתמתי על טופס משפטי. ואני בדרך-כלל קורא בקפידה דברים חשובים חשובים שאני חותם עליהם. זהו, די! מיכאל

או-קיי אני כנראה חייב היום לפרוק את הכל בפורום הזה. אל דאגה, עוד עשר שעות כל מה שכתבתי כבר יעבור לעמוד הבא... אני רוצה לחזור ולהדגיש שוב פעם עד כמה פסיכיאטרים הם עם מבולבל לגמרי ועד כמה אפשר בקלות לעשות עליהם מניפולציות. אז אל תפחדו מפסיכיאטרים. האמת היא שאין להם שמץ של מושג מה עובר על האדם שממולם. הם פשוט לא יודעים כלום. ומכיוון שהם לפעמים גם לא מקשיבים למי שעומד מולם, או מזלזלים באינטילגנציה שלו אז על אחת כמה וכמה. מי שלא מאמין לי יכול לקרוא את הפרקים הראשונים של "לוליטה" של נבוקוב, ואולי הוא יאמין להומברט הומברט ולא לי. אני הצלחתי להשתחרר ממחלקה סגורה יש הבייתה למרות שהייתי במצב קטסטרופלי! ועד היום אין לי שמץ של מושג איך הם הסכימו לשחרר אותי. אין לי ספק שאולי לא הייתי אז סכנה לזולת אבל הייתי ועוד איך סכנה לעצמי. יתרה מזו חודש וחצי אחרי שהשתחררתי ניסית להתאבד! עד כדי כך! הייתי באישפוז במיון והרופא נתן לי מכתב, שהמאבטחים שליוו אותי לבית החולים הפיסיכאטרי נתנו לי לקרוא, והוא כתב שם שיש לי קווים פסיכוטיים- מה שהיה לגמרי נכון, אני יודע מה זה "פסיכוטי" וכשניסיתי להתאבד כמו גם כששוחחתי איתו הייתי פסיכוטי! יום אחרי זה השתחררתי משם. הצלחתי לשכנע מנהל מחלקה שישב בראש של חדר מלא מפה לפה בפסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, שאפשר לשחרר אותי הבייתה. אני עד היום לא מצליח להבין איך הוא שחרר אותי. אילו אני הייתי במקומו לא הייתי משחרר אותי בשום אופן, אלא הייתי מוציא צו אישפוז בכפייה מהפסיכיאטר המחוזי. ללא כל ספק. לפני שנכנסתי לחדר ביררתי על מנהל המחלקה עם "חולים" אחרים והם אמרו לי שהוא נורא מפחיד וקשוח, אבל כשנפגשתי איתו פגשתי אדם חביב, נעים הליכות, מאוד מאוד לא מפחיד וקשוח. ההיפך המוחלט. זהו, אני מקווה שעכשיו אני אפסיק לכתוב כאן מיכאל

מיכאל, חיים ומוות ביד הלשון. כדאי שקצת תשמור על עצמך שלא תעשה שטויות שתתחרט עליהן אחר-כך, או קיי? מצב רוח טוב או מצב רוח יותר מידי טוב, תנסה להשתדל, בסיידר? זה רק בעדך, כי גם אתה מאד פגיע וצריך לשמור גם עליך. גם אתה חשוב.

זה בסדר. האמת היא שהחלטתי להתחיל לקחת תרופות. עכשיו אני צריך לחכות שהן תתחלינה להשפיע... כמו שיעצתי לאיזו מישהי כאן לפני כמה זמן. השאלה אם הן באמת תתחלינה להשפיע אי-פעם? ביי מיכאל