חוסר כימיה עם המטפל

שבוע טוב לכולם, אין לי מושג אם הגעתי לפורום המתאים אבל יש לי ממש בעיה עם המטפל שלי והטיפול שנמשך כבר שלוש שנים. לפעמים יש תקופות ארוכות שהכל זורם וממש נחמד ואני מחכה לפגישות ובפעמים אחרות הכל לגמרי שונה, כאילו שאני לא יכולה לדבר איתו, או אפילו לפעמים יש לי הרגשה שהוא כועס עלי או לא מעוניין להיות בפגישה באותו זמן. כאילו כל הזמן חוזרים למצב של כמה פגישות טובות ואז פגישה כל כך רעה שהיא לגמרי מפילה אותי, גורמת לי להרגיש רע, לכעוס עעליו ואז לוקח הרבה זמן עד שההרגשה הטובה חוזרת שוב, ועד שאנחנו מצליחים עוד פעם לתקשר שוב מגיעה פגישה רעה ושוב הכל חוזר, ממש כמו מערבול כזאת שאי אפשר להפסיק אותה. אני מאוד צריכה אותו אבל אני גם מאוד צריכה שהוא יאהב אותי שאני ארגיש שאני חשובה לו, לפעמים הוא קרוב ולפעמים אנחנו כל כך רחוקים. אחרי הפגישות הקשות כמו שהייתה כזו ביום שישי יש לי יומיים שאני על הפנים, בקושי מתפקדת, שונאת את עצמי ומתמלאת במחשבות נוראיות. מה עושים???? למה הטיפול כל כך מסובך????? תודה רבה, אליענה

פשוט הוצאת לי את המילים מהפה. רצית לשאול אותך: האם יכול להיות שהרגעים האלה קורים בדיוק כאשר מגיעים לנקודה שצריך לפתור? לשיא הקונפליקט? ואז נכנסים כל פעם לאותו המעגל? זה יכול לחזור על עצמו המון המון פעמים ויכול לקחת המון המון זמן עד שמוצאים את הדרך החוצה ונוצר החיבור. במקרים מסויימים אפילו שנים. המון זמן וכאב עד ייאוש מחץ. למעשה, כל פעם שזה קורה, הייאוש בשיאו כי הקונפליקט בשיאו. האם הריחוק הזה שאת מרגישה בגלים בא באופן קבוע דווקא אחרי הרגשת התקרבות חזקה יותר? האם נפגעת בעבר מאנשים קרובים/ אהובים, נבגדת או איבדת אמון באנשים, כך שקירבה הוא דבר שמאד קשה לך ומפחיד אותך מצד אחד, ועם זאת מאד רוצה קירבה וזקוקה לה כמו אוויר לנשימה מצד שני? כששניהם מתקיימים ביחד נוצר הקונפליקט שדורש ממך כל כך הרבה כוחות שפשוט מתישים אותך לחלוטין. האם ציפית ממנו לתגובה כלשהי (משהו שאופייני למערכות קשרים קודמות שלך) וקרה משהו אחר? לחזור על המעגל הזה שוב ושוב זה כל-כך מתסכל. לצערנו כנראה שזה התהליך הכואב והמייגע. טיפול הוא דבר כל כך קשה :-( הלוואי שכולנו נתחזק

כו, כן, כן, כן, הסברת ממש טוב את מה שהיה לי קשה להסבר. אץ צודקת, הריחוק בא תמיד אחרי שיש התקרבות גדולה מאד, כאילו שהוא לא רוצה להתקרב יותר או שאני לא רוצה להתקרב יותר, אני כן חוויתי הרבה כאב בחיים שלי בגלל שהרשתי לעצמי להתקרב לאנשים ובאמת קשה לי עם הקירבה אבל אני מאד רוצה אותה, לפעמים אנחנו מדברים ממש באותה שפה והוא מבין אותי ויודע בדיוק להתייחס למה שאני צריכה ובפעמים אחרות הוא כל כך שונה, או שאןלי אני מבינה אותו באופן שונה, אני רק יודעת שכל פעם אחרי פגישה טובה אני כל כך פוחדת ממה שיקרה בפגישה הבאה כי הדברים לא יציבים ועד שאני מוצאת את השקט והאמון פתאום זה מתערער לגמרי. כל כך עצוב :-( אליענה

לא רציתי ממנו משהו מסויים. רק שיהיה עיקבי.שלא יהיה כזה בילבול וכזה פער בין הפגישות. השינוי הזה מטריף אותי, המשחק הזה של קירבה-ריחוק כל כך מעייף, כל כך כואב וכל כך לא מוסבר. אליענה

היי אליענה וכולם שירשור מעניין מאוד ולמרות שאין לי משהו חכם להוסיף, לא יכולתי שלא להתייחס. אני חושבת שהקשר עם המטפל הוא הבסיס לטיפול מוצלח ובהעדר קשר כזה, טיפול לא יכול להחזיר מעמד. את כותבת שאת בטיפול שלוש שנים,מה שמראה לדעתי שקיימת כימיה והטיפול מניב תוצאות, אחרת הוא כבר היה מסתיים. אולי דווקא בגלל הכימיה שקיימת, את כל כך ערה ורגישה להבדלים בין הפגישות, לפער הריגשי ביניהן ולרמת המעורבות הריגשית של המטפל. אני חושבת שזה טבעי לחלוטין בטיפול, כמו בחיים, שהדברים אינם סטטיים אלא ישנן עליות וכמובן ירידות, כמו בכל מערכת יחסים בין בני אדם. את מביאה את עצמך, חשופה לגמרי, והמטפל מביא את עצמו, כמובן שעם יותר שליטה עצמית ויותר רסן. כך שמצב של סטביליות כמעט בלתי אפשרי. אני מסכימה עם כל מה שנכתב שבטיפול עולים רגשות, קונפליקטים והתנהגויות שלקוחים מהמציאות ומייצגים לרוב את ההתנהגויות שלנו בחיים האמיתיים. דווקא הקונפליקטים האלה הם חומר גלם טוב לעבודה עם המטפל. ייתכן וגם בחיים הפחד מקירבה יוצר ריחוק וכאשר נדמה שאת מתקרבת מדי את מרגישה צורך לא בהכרח מודע, ללכת אחורה, לשמור על עצמך, ואין דבר לגיטימי מזה. נכן שבטיפול אנחנו אמורים לבטל את מנגנוני ההגנה האלה, אבל קל לדבר וקצת קשה יותר ליישם. כמובן שגם למציאות האובייקטיבית יש חלק בקירבה-ריחוק וחוזר חלילה, וכמובן שיכול להיות שביום מסויים המטפל לא בדיוק מרוכז, הוא טרוד בעניינים אחרים, ואת בגלל הקירבה מרגישה אותו ורואה את הריחוק שלו. אבל אלו לא מצבים מייצגים לדעתי. חשוב לדבר על הדברים האלה בטיפול, לשתף את המטפל ברגשות שלך ובתיסכול שאת מתארת כאשר את מרגישה שאתם מתרחקים, בדברים שזה מעורר אצלך, בצורך שלך בקירבה ויחד עם זה בחשש ממנה (אני כבר לא בטוחה שאני עונה למה שכתבת...) אני חושבת שמטפל טוב לא יזרוק את זה חזרה אלייך באופן אוטומטי, אלא יתייחס ברצינות למה שאת אומרת. בקיצור, המפתח לדעתי מצוי בשיתוף, במילים ובתיקשורת ביניכם. נראה לי שהכי טוב זה להגיד 'אני מרגישה שאנחנו כל כמה זמן מתרחקים וזה לא טוב לי'. נדמה לי שתתפלאי לגלות עד כמה הדברים לא יפתיעו אותו. אם הוא רגיש מספיק, הוא יודע את המקום שאת נמצאת בו גם בלי שתצטרכי להסביר בהמון מילים. דנה

בוקר טוב . קודם כל המון תודה לכולם על ההתייחסויות המקסימות. מסתבר שכן הגעתי לפורום הנכון, למרות שפחדתי שהוא עוסק בכדורים ואף אחד לא יתייחס אלי. הרבה דברים חדשים למדתי והרבה שאלות חדשות שעלו. אולי יכול להיות ובאמת הבעיה היא יותר בהתייחסות שלי ובפחד שלי לאבד אותו. לפעמים נדמה לי שבאמת כמו שכתבו כאן יש פער בין מה שאני מרגישה שאני צריכה ממנו לבין מה שאני מקבלת ואולי אז אני מתרחקת ולא נותנת לו להתקרב. אבל אהבתי גם את מה שדנה ודר' הידש כתבו שגם הוא חלק מהטיפול, דווקהאזה חיזק אותי לשמוע שאולי לא תמיד זו אני ואולי גם הוא חושש, מרגיש, למרות שאין סיכוי שהוא ישתף אותי זה חשוב היה לי לשמוע את זה. ותודה. כי נכון הוא תמיד מנסה איכשהו ליבדוק איך כל רגש שאני מעלה או פחד שעלוה קשור לעולם הפנימי ובאמת הוא מחזיר את זה אלי, ואומר שמה שחשוב זה לא מה שקורה אלא איך אני מתייחסת לזה. דר' הידש שאלת איך מרגישים אז? האמת שכמו במצב שכל מהשאני אגיד באוו רגע, יהפוך אתזה ליותר גרוע. אם נגיד אני אומרת לו משהו שנדמה לי שקשור גם בו והוא ישר מחזיר את זה אלי אז אם אני אגיד לו שזה לא קשור רק אלי הוא יחשוב שאני מנסה להתחמק מלגעת באיזשהו קונפליקט, אם אני אסכים שזה קשור אלי אז בעצם לא פתרנו שום בעיה בינינו ושוב חזרנו לזה שאין שום מציאות אלא רק תת מודע, אז זה כמו מעגל סגור.... היום אני חושבת שאני מרגישה פחות עצובה ותודב לכולם שעזרו לי, אתם מקסימים, אליענה

היי אליענה וכולם שירשור מעניין מאוד ולמרות שאין לי משהו חכם להוסיף, לא יכולתי שלא להתייחס. אני חושבת שהקשר עם המטפל הוא הבסיס לטיפול מוצלח ובהעדר קשר כזה, טיפול לא יכול להחזיר מעמד. את כותבת שאת בטיפול שלוש שנים,מה שמראה לדעתי שקיימת כימיה והטיפול מניב תוצאות, אחרת הוא כבר היה מסתיים. אולי דווקא בגלל הכימיה שקיימת, את כל כך ערה ורגישה להבדלים בין הפגישות, לפער הריגשי ביניהן ולרמת המעורבות הריגשית של המטפל. אני חושבת שזה טבעי לחלוטין בטיפול, כמו בחיים, שהדברים אינם סטטיים אלא ישנן עליות וכמובן ירידות, כמו בכל מערכת יחסים בין בני אדם. את מביאה את עצמך, חשופה לגמרי, והמטפל מביא את עצמו, כמובן שעם יותר שליטה עצמית ויותר רסן. כך שמצב של סטביליות כמעט בלתי אפשרי. אני מסכימה עם כל מה שנכתב שבטיפול עולים רגשות, קונפליקטים והתנהגויות שלקוחים מהמציאות ומייצגים לרוב את ההתנהגויות שלנו בחיים האמיתיים. דווקא הקונפליקטים האלה הם חומר גלם טוב לעבודה עם המטפל. ייתכן וגם בחיים הפחד מקירבה יוצר ריחוק וכאשר נדמה שאת מתקרבת מדי את מרגישה צורך לא בהכרח מודע, ללכת אחורה, לשמור על עצמך, ואין דבר לגיטימי מזה. נכן שבטיפול אנחנו אמורים לבטל את מנגנוני ההגנה האלה, אבל קל לדבר וקצת קשה יותר ליישם. כמובן שגם למציאות האובייקטיבית יש חלק בקירבה-ריחוק וחוזר חלילה, וכמובן שיכול להיות שביום מסויים המטפל לא בדיוק מרוכז, הוא טרוד בעניינים אחרים, ואת בגלל הקירבה מרגישה אותו ורואה את הריחוק שלו. אבל אלו לא מצבים מייצגים לדעתי. חשוב לדבר על הדברים האלה בטיפול, לשתף את המטפל ברגשות שלך ובתיסכול שאת מתארת כאשר את מרגישה שאתם מתרחקים, בדברים שזה מעורר אצלך, בצורך שלך בקירבה ויחד עם זה בחשש ממנה (אני כבר לא בטוחה שאני עונה למה שכתבת...) אני חושבת שמטפל טוב לא יזרוק את זה חזרה אלייך באופן אוטומטי, אלא יתייחס ברצינות למה שאת אומרת. בקיצור, המפתח לדעתי מצוי בשיתוף, במילים ובתיקשורת ביניכם. נראה לי שהכי טוב זה להגיד 'אני מרגישה שאנחנו כל כמה זמן מתרחקים וזה לא טוב לי'. נדמה לי שתתפלאי לגלות עד כמה הדברים לא יפתיעו אותו. אם הוא רגיש מספיק, הוא יודע את המקום שאת נמצאת בו גם בלי שתצטרכי להסביר בהמון מילים. דנה

היי אליענה וכולם שירשור מעניין מאוד ולמרות שאין לי משהו חכם להוסיף, לא יכולתי שלא להתייחס. אני חושבת שהקשר עם המטפל הוא הבסיס לטיפול מוצלח ובהעדר קשר כזה, טיפול לא יכול להחזיר מעמד. את כותבת שאת בטיפול שלוש שנים,מה שמראה לדעתי שקיימת כימיה והטיפול מניב תוצאות, אחרת הוא כבר היה מסתיים. אולי דווקא בגלל הכימיה שקיימת, את כל כך ערה ורגישה להבדלים בין הפגישות, לפער הריגשי ביניהן ולרמת המעורבות הריגשית של המטפל. אני חושבת שזה טבעי לחלוטין בטיפול, כמו בחיים, שהדברים אינם סטטיים אלא ישנן עליות וכמובן ירידות, כמו בכל מערכת יחסים בין בני אדם. את מביאה את עצמך, חשופה לגמרי, והמטפל מביא את עצמו, כמובן שעם יותר שליטה עצמית ויותר רסן. כך שמצב של סטביליות כמעט בלתי אפשרי. אני מסכימה עם כל מה שנכתב שבטיפול עולים רגשות, קונפליקטים והתנהגויות שלקוחים מהמציאות ומייצגים לרוב את ההתנהגויות שלנו בחיים האמיתיים. דווקא הקונפליקטים האלה הם חומר גלם טוב לעבודה עם המטפל. ייתכן וגם בחיים הפחד מקירבה יוצר ריחוק וכאשר נדמה שאת מתקרבת מדי את מרגישה צורך לא בהכרח מודע, ללכת אחורה, לשמור על עצמך, ואין דבר לגיטימי מזה. נכן שבטיפול אנחנו אמורים לבטל את מנגנוני ההגנה האלה, אבל קל לדבר וקצת קשה יותר ליישם. כמובן שגם למציאות האובייקטיבית יש חלק בקירבה-ריחוק וחוזר חלילה, וכמובן שיכול להיות שביום מסויים המטפל לא בדיוק מרוכז, הוא טרוד בעניינים אחרים, ואת בגלל הקירבה מרגישה אותו ורואה את הריחוק שלו. אבל אלו לא מצבים מייצגים לדעתי. חשוב לדבר על הדברים האלה בטיפול, לשתף את המטפל ברגשות שלך ובתיסכול שאת מתארת כאשר את מרגישה שאתם מתרחקים, בדברים שזה מעורר אצלך, בצורך שלך בקירבה ויחד עם זה בחשש ממנה (אני כבר לא בטוחה שאני עונה למה שכתבת...) אני חושבת שמטפל טוב לא יזרוק את זה חזרה אלייך באופן אוטומטי, אלא יתייחס ברצינות למה שאת אומרת. בקיצור, המפתח לדעתי מצוי בשיתוף, במילים ובתיקשורת ביניכם. נראה לי שהכי טוב זה להגיד 'אני מרגישה שאנחנו כל כמה זמן מתרחקים וזה לא טוב לי'. נדמה לי שתתפלאי לגלות עד כמה הדברים לא יפתיעו אותו. אם הוא רגיש מספיק, הוא יודע את המקום שאת נמצאת בו גם בלי שתצטרכי להסביר בהמון מילים. דנה

היי אליענה וכולם שירשור מעניין מאוד ולמרות שאין לי משהו חכם להוסיף, לא יכולתי שלא להתייחס. אני חושבת שהקשר עם המטפל הוא הבסיס לטיפול מוצלח ובהעדר קשר כזה, טיפול לא יכול להחזיר מעמד. את כותבת שאת בטיפול שלוש שנים,מה שמראה לדעתי שקיימת כימיה והטיפול מניב תוצאות, אחרת הוא כבר היה מסתיים. אולי דווקא בגלל הכימיה שקיימת, את כל כך ערה ורגישה להבדלים בין הפגישות, לפער הריגשי ביניהן ולרמת המעורבות הריגשית של המטפל. אני חושבת שזה טבעי לחלוטין בטיפול, כמו בחיים, שהדברים אינם סטטיים אלא ישנן עליות וכמובן ירידות, כמו בכל מערכת יחסים בין בני אדם. את מביאה את עצמך, חשופה לגמרי, והמטפל מביא את עצמו, כמובן שעם יותר שליטה עצמית ויותר רסן. כך שמצב של סטביליות כמעט בלתי אפשרי. אני מסכימה עם כל מה שנכתב שבטיפול עולים רגשות, קונפליקטים והתנהגויות שלקוחים מהמציאות ומייצגים לרוב את ההתנהגויות שלנו בחיים האמיתיים. דווקא הקונפליקטים האלה הם חומר גלם טוב לעבודה עם המטפל. ייתכן וגם בחיים הפחד מקירבה יוצר ריחוק וכאשר נדמה שאת מתקרבת מדי את מרגישה צורך לא בהכרח מודע, ללכת אחורה, לשמור על עצמך, ואין דבר לגיטימי מזה. נכן שבטיפול אנחנו אמורים לבטל את מנגנוני ההגנה האלה, אבל קל לדבר וקצת קשה יותר ליישם. כמובן שגם למציאות האובייקטיבית יש חלק בקירבה-ריחוק וחוזר חלילה, וכמובן שיכול להיות שביום מסויים המטפל לא בדיוק מרוכז, הוא טרוד בעניינים אחרים, ואת בגלל הקירבה מרגישה אותו ורואה את הריחוק שלו. אבל אלו לא מצבים מייצגים לדעתי. חשוב לדבר על הדברים האלה בטיפול, לשתף את המטפל ברגשות שלך ובתיסכול שאת מתארת כאשר את מרגישה שאתם מתרחקים, בדברים שזה מעורר אצלך, בצורך שלך בקירבה ויחד עם זה בחשש ממנה (אני כבר לא בטוחה שאני עונה למה שכתבת...) אני חושבת שמטפל טוב לא יזרוק את זה חזרה אלייך באופן אוטומטי, אלא יתייחס ברצינות למה שאת אומרת. בקיצור, המפתח לדעתי מצוי בשיתוף, במילים ובתיקשורת ביניכם. נראה לי שהכי טוב זה להגיד 'אני מרגישה שאנחנו כל כמה זמן מתרחקים וזה לא טוב לי'. נדמה לי שתתפלאי לגלות עד כמה הדברים לא יפתיעו אותו. אם הוא רגיש מספיק, הוא יודע את המקום שאת נמצאת בו גם בלי שתצטרכי להסביר בהמון מילים. דנה

היי אליענה וכולם שירשור מעניין מאוד ולמרות שאין לי משהו חכם להוסיף, לא יכולתי שלא להתייחס. אני חושבת שהקשר עם המטפל הוא הבסיס לטיפול מוצלח ובהעדר קשר כזה, טיפול לא יכול להחזיר מעמד. את כותבת שאת בטיפול שלוש שנים,מה שמראה לדעתי שקיימת כימיה והטיפול מניב תוצאות, אחרת הוא כבר היה מסתיים. אולי דווקא בגלל הכימיה שקיימת, את כל כך ערה ורגישה להבדלים בין הפגישות, לפער הריגשי ביניהן ולרמת המעורבות הריגשית של המטפל. אני חושבת שזה טבעי לחלוטין בטיפול, כמו בחיים, שהדברים אינם סטטיים אלא ישנן עליות וכמובן ירידות, כמו בכל מערכת יחסים בין בני אדם. את מביאה את עצמך, חשופה לגמרי, והמטפל מביא את עצמו, כמובן שעם יותר שליטה עצמית ויותר רסן. כך שמצב של סטביליות כמעט בלתי אפשרי. אני מסכימה עם כל מה שנכתב שבטיפול עולים רגשות, קונפליקטים והתנהגויות שלקוחים מהמציאות ומייצגים לרוב את ההתנהגויות שלנו בחיים האמיתיים. דווקא הקונפליקטים האלה הם חומר גלם טוב לעבודה עם המטפל. ייתכן וגם בחיים הפחד מקירבה יוצר ריחוק וכאשר נדמה שאת מתקרבת מדי את מרגישה צורך לא בהכרח מודע, ללכת אחורה, לשמור על עצמך, ואין דבר לגיטימי מזה. נכן שבטיפול אנחנו אמורים לבטל את מנגנוני ההגנה האלה, אבל קל לדבר וקצת קשה יותר ליישם. כמובן שגם למציאות האובייקטיבית יש חלק בקירבה-ריחוק וחוזר חלילה, וכמובן שיכול להיות שביום מסויים המטפל לא בדיוק מרוכז, הוא טרוד בעניינים אחרים, ואת בגלל הקירבה מרגישה אותו ורואה את הריחוק שלו. אבל אלו לא מצבים מייצגים לדעתי. חשוב לדבר על הדברים האלה בטיפול, לשתף את המטפל ברגשות שלך ובתיסכול שאת מתארת כאשר את מרגישה שאתם מתרחקים, בדברים שזה מעורר אצלך, בצורך שלך בקירבה ויחד עם זה בחשש ממנה (אני כבר לא בטוחה שאני עונה למה שכתבת...) אני חושבת שמטפל טוב לא יזרוק את זה חזרה אלייך באופן אוטומטי, אלא יתייחס ברצינות למה שאת אומרת. בקיצור, המפתח לדעתי מצוי בשיתוף, במילים ובתיקשורת ביניכם. נראה לי שהכי טוב זה להגיד 'אני מרגישה שאנחנו כל כמה זמן מתרחקים וזה לא טוב לי'. נדמה לי שתתפלאי לגלות עד כמה הדברים לא יפתיעו אותו. אם הוא רגיש מספיק, הוא יודע את המקום שאת נמצאת בו גם בלי שתצטרכי להסביר בהמון מילים. דנה