שאלה

יש לי חשש מהבאת השאלה הבאה שכן היא אינה עולה יחד עם חוש האמהות המולד. מדוע אין אני מתלהבת מללדת ולהביא ילד לעולם?? איני צעירה אם זו השאלה שלך אני בסביבות גיל ה-30 נמצאת במערכת יחסים ארוכה ואיני נשואה כי גם זה לא ממש מושך אותי.למה המחשבות שלי כ"כ שונות משל האחרים? האם זה בשל העובדה שאיני מאושרת או שחשה כעס רב על כל מה שקורה בעולם ובעולמי הפנימי בפרט?? כמובן שאיני יכולה לדבר עם אף אחד בנושא כי הוא בעל משקל "כבד" ולא יהיה מובן. אני מרגישה כי הזמן רץ ואני לא "מתבגרת" אם לזה קוראים התבגרות..מצידי לחיות לנצח צעירה שעושה מה שרוצה בדיוק באותו הרגע חוששת ממחויבות כספית מאוד פוחדת לא להצליח.יש לי תחושה שילד יכביד על החופש שלי ולא אוכל להתמודד עם זה בשלב זה.במשפחה כמובן רוצים שאתחתן ולא מבינים מדוע זה לא מזיז לי כלל אך לא מופעל עליי לחץ כלל.אין צורך לומר שכל החברות שהיו רווקות רצו בכל מאודם למצוא את האחד ואכן רובן התחתנו אם לא כולן!!! אני מרגישה בתוך בועת משחק בחיים כאילו אני ילדה שיכולה ל"שחק" מה שבא לה כשבפועל מבינה שאולי אצטער על זה מאוחר יותר..לגבי טיפול פסיכולוגי אם צריך, אני לא הכי מאמינה בזה שכן אני מאוד מודעת לבעיה זו ולאחרות ואני אומרת לצמי מה יוכלו לחדש לי כבר ? שזה נובע מאכזבה?? מתחושת אי צדק כלפי דברים שעברתי?? יכול מאוד שזו הסיבה אבל אני לא חושבת ששיחות יניבו פתרון..האם אני צודקת או סתם אנטי לכך??

היי קרן. יש בהודעה שלך שני דברים מרכזיים. אחד הוא מה שאת מרגישה והשני הוא היחס שלך לגבי הציפיות של אחרים. קודם כל, מבחינה אובייקטיבית, גיל 30 הוא גיל צעיר, במיוחד כיום כשהכל קורה קצת יותר מאוחר וגם ההתבגרות, ילדים אפשר ללדת גם בגילאים מאוחרים יותר, אבל לא נראה לי שזו הבעיה. את מאוד מבליטה את חוסר ההתאמה לכאורה בין המחשבות שלך, התחושות שלך, לבין איפה שלדעתך ולדעת אחרים היית צריכה להיות. האם באמת נישואים וילדים לא מעניינים אותך? אולי זו רצינליזציה שמגינה עלייך מלהתמודד עם החשש מזה, או מחוסר היכולת לממש את זה (לא בהכרח חוסר יכולת טכנית, אלא נפשית). אולי קל לך יותר לקבל את עצמך אומרת שאת לא רוצה, לא מעוניינת, לא מרגישה נכון, מאשר לומר 'אני רוצה אבל פוחדת'. אז בעצם גם התשובה שלי מחולקת לשניים- אם את לא רוצה, לא בשלה עדיין, אז אין שום בעיה. היום יש אפשרויות רבות מאוד לזוגיות, גם שלא במסגרת נישואים, את יכולה להגשים את עצמך מבחינות אחרות כמו קריירה וכו', ולהסביר למשפחה שלך שזה מה שאת רוצה וכך את בוחרת לחיות את חייך. כאן באמת אין שום בעייה. אבל, אם את מתחברת יותר לשאר הדברים שכתבת כמו שילד יהווה מגבלה לחופש שלך, או פחד ממחוייבות כלכלית או שאת מרגישה שאת לא יכולה להתקדם בגלל דברים שחווית ואכזבות שעברת, כאן המצב מורכב יותר. אין לי דברים מעודדים, ילדים הם באמת מגבלה רצינית, ונישואים הם לא ירח דבש מתמשך. ככה זה, זו המציאות. טיפול פסיכולוגי הוא לא לצורך תובנות בלבד, אלא בעיקר כדי להגיע לשינוי מסויים. שינוי של תפיסה, שינו של התנהגות, שינוי של אורחות חיים, והסקפטיות שלך מובנת לגמרי. טיפול הוא לא תהליך קל. גם אם נוגעים בדברים שאת יודעת אותם ולכאורה שום דבר לא יכה אותך בתדהמה, עדיין, העיבוד המשותף כן מקדם וכן יכול להוות טריגר לשינוי. יכול להיות שבאמת הוא לא יעזור לך, במיוחד אם את אנטי,ובתחושה כזו הטיפול לא יהיה פרודוקטיבי במיוחד, אבל נראה שיש דברים שאת צריכה לפתור/לשנות או לחילופין ללמוד לקבל אותם ולא להחמיר עם עצמך. סופ"ש נעים, דנה

את מטפלת? כי התשובות שלך אחלה!