לאלדד. (וגם ליונתן)
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
לאלדד-(וליונתן)- נו, מה אתם אומרים עכשו? אל תיאלמו ככה, דווקא עכשו..... מצפה לשמוע. נילי.
שלום לכולם, שלחו לי קישור לכתבה שפורסמה היום במעריב, מה דעתכם? http://images.maariv.co.il/cache/ART373809.html מצפה לשמוע מכם דר' גיורא הידש
קצת לא ברור מהכתבה מה באמת נכתב במאמר המקורי עליו מבוססת הכתבה, האם מדובר בצפיה לעליה במספרים מוחלטים או בעליה באחוז הנפטרים כתוצאה מדיכאון (ביחס לירדה במתים כתוצאה מדברים אחרים)? לא ברור גם כיצד מודדים מות כתוצאה מדיכאון, כאשר אדם נפטר ממחלת לב הקשר בין מותו למחלה הוא ישיר וברור, אבל, כאשר אדם נפטר אין מאפיין ביאולוגי ברור שגרם למותו (בעיקר אם הנפטר לא היה בטיפול לפני מותו) . בכתבה מוזכר גם ירידה בגיל המאובחנים כסובלים מדיכאון, בעבודתי אני עובד עם ילדים בגיל תיכון מידיי יום, ניסיוני וזכרוני מתקופה זו (אני מספיק צעיר בשביל לזכור את התיכון בעצמי) אומרים שכמעט 50% מהמתבגרים מראים סימנים הקורבים לדיכאון בשלב כזה או אחר של גיל ההתבגרות, רבים אחרים מראים סמנים למניה או היפר מניה, ולחרדה כללית, כמעט כולם מתגברים על כך בתום גיל ההתבגרות. נראה לי שהעליה במודעות המורים/יועצים/הורים לבעיה מביאה יותר ויותר ילדים לספת הפסיכולוג ולקליניקה של הרופא שם הם "זוכים" לאיבחון, ולעיתים גם לטיפול תרופתי, נראה לי שפעמים רבות האיבחון הזה הופך לנבואה המגשימה את עצמה, הילד מתרגל לראות עצמו כדיכאוני, ומאמץ לעצמו דפוסי מחשבה המזוהים עם ההפרעה, ודפוסים אלה נשארים עימו גם כשהוא מתבגר. אין בכל זה בכדי לומר שאין ילדים דיכאוניים הזקוקים באמת לטיפול ראוי, אלא שנדמה לי שיותר מידיי ילדים נשלכים לטיפול וזוכים לאיבחון מוקדם מידיי, בטרם אישיותם התיצבה, ובטרם היה להם הזדמנות להתגבר על בעיות ההתבגרות בעצם. אשמח לדעת מה דעתכם בנושא, ומה דעתו של ד"ר הידש....
לא ככ ברור, ולא נראה לי. סהכ יש תרופות חדשות, הנושא יותר במודעות, (של הצורך בטיפול ), סוגי טיפולים שונים, וקצת קשה לי להבין את הצפי הזה.כמה באמת מקרים של דכאון שגרם ישירות לאירוע לב מוכרים?אני מניחה שמדובר יותר על אנשים מבוגרים, אך גם זה לא עושה את זה יותר ברור. לדעתי זה כללי מדי ודורש הבהרות. למשל, אדם מבוגר שלקה בשטף דם במוח, ובעקבות זאת נכנס למצב דכאוני, ואחכ לקה בליבו. האם כשנפטר זה כתוצאה מהדכאון? או בעקבות האירוע המוחי? או אולי גופו נחלש כתוצאה מכל זה, ובסופו של דבר דלקת ריאות היא שסיימה את חייו. בקיצור- לא מבינה.
נילי. עם כל הכבוד לד"ר נראה שהמחקר שלו לא התמקד בocd חוקרים רבים פסיכיאטרים ופסיכולוגים כתבו מחקרים על ocd ,נכון טיפול התנהגותי איננו יעיל במאה אחוז מהמקרים אך נמצא שהוא הרבה יותר יעיל מטיפול פסיכודינמי.(הטיפול היעיל ביותר הוא שילוב תרופתי וטיפול קוגנטיבי) הגישה של פרויד הינה בעלת דמיון אך חלפה מהעולם בתחילת שנות ה-70 לאחר שחוקרים הבינו שישנה בעיה ביולוגית אצל הסובלים. שאי ברכה אלדד נ.ב-אף אחד לא מנסה לריב איתך ואף אחד לא נאלם לאנשים גם אם הם מופרעים יש עוד דברים בחיים חוץ מלשבת כל היום בפורום.
לא הבנתי- המחקר של מי לא התמקד בהפרעה זו? של איזה ד"ר? פרט לכך ראיתי תשובה זהה שניתנה בפורום המקביל. שטיפול פסיכודינמי הוא היעיל ביותר. . האם אתה טוען שהטיפולים הללו- התנהגותי ותרופתי, משרשים את הבעיה לגמרי? כלומר מה קורה אחרי הפסקת התרופה למשל? האם אין זה חוזר? מעבר לכל הנסיון שלי עצמי אומר לי הכל. בברכה נילי.
לאלדד ונילי, אפשר להכנס לניתוחים תיאורטיים ואין לי בעיה להעמיק עם מספר חברה בתיאוריה ובמחקרים. דעתי שונה במקצת מהאופנה האחרונה של CBT ותרופות. אני מבטיח לכם שבעוד שנה שנתיים האופנה תשתנה. המצב נכון להיום שכולם צודקים. כל הרעיון בפסיכיאטרייה הוא להתאים את הטיפול הנכון לאדם הנכון. כך שאם טיפול דינמי הוא הטיפול הטוב ביותר לנילי, הוא יכול לא להתאים לי אישית. וטיפול ביהביוריסטי יכול לעזור מאוד לאלדד או אדם אחר, ואני ארגיש בו כאלו מאלפים (אילוף) אותי ואני אתמרד וזה לא יעזור לי כלל. וגם ההיפך הוא נכון, משהו יהנה וישתפר בטיפול CBT ויסבול בטיפול דינמי שלא יועיל לו. כאן גם החשיבות של הניסיון האישי. אנשים הדומים לנילי יפנו לטיפול דינמי, מי שקורא בפורום וירגיש הזדהות עם אלדד יפנה ל-CBT וכך הלאה. דרך אגב, מי שקורא את פרויד - פרויד הדגיש שוב ושוב ללא הפסקה את המרכיב הביולוגי בהפרעות הנפשיות, אבל כדי לא לעוות אותו צריך לקרוא אותו ולא רק לשמוע. גם בחלק הביולוגי של הפרעות נפשיות פרויד הקדים את זמנו בשמונים שנים. תקראו ותאמינו- כמעט בכל מאמר שלו. ערב טוב, הדיון מעניין דר' גיורא הידש
