אבל פתולוגי...מה עושים?

אני בת 28. אמי נפטרה לפני 4 שנים. מאז אני עדיין מתאבלת. אני בעיקר סובלת מחרדות שקשורות במוות ובמחלות ובהזדהות איתה ועם מה שעבר עליה. אני לא יכולה להתמודד עם מוות ומחלות של אנשים מסביב ואפילו לא עם הצטננות פשוטה. אני מתוחה מאד וסובלת כמעט כל הזמן ומתגעגעת אליה בטירוף. אני מטופלת מאז שחלתה ונפטרה אצל פסיכולוגים וגם מקבלת סרוקסט וקלונקס להרגעה וכלום לא עוזר. מה עושים? האם זה העתיד שלי? אני נשואה ורוצה להביא ילדים לעולם ומרגישה שאני לא מסוגלת להיכנס להריון בגלל הפחדים והמצב הנפשי שלי.

האבל הוא פצע הדורש טיפול כדי להרפא. לעבד את האבל ולהשלימו, משמעו להתמוד עם רגשותינו בגלוי והיושר, לבטא ולשחרר אותם במלואם ולהיות סובלניים ולקבל אותם ככל שיידרש, עד שהפצע יחלים. אנו חוששים שאם נכיר בו, האבל עלול למוטט אותנו. אך האמת היא שאבל שחווים אותו אכן מתפוגג, ואבל שאין חווים אותו נמשך לאין קיץ. אבל לעיטים כה קרובות, ולמרבה הצער, ידידיהם ובני משפחתם של השכולים מצפים מהם "לחזור לעצמם" אחרי מס' חודשים מה שרק מגביר את חוסר האונים שלהם ובידודם, כיין שאבלם ממשיך ולעטים אף מתגבר.

לפרח אכן המצב לא פשוט וכפי שאת מתארת חשוב לנסות ולעשות שינוי כלשהו כדי שהמצב ישתפר. חשוב ונראה שאת מבינה את הבעיה והמודעות היא השלב הראשון להבראה, כמובן שהמודעות אינה מספיקה. אולי לשנות את הטיפול התרופתי, אולי להתחיל עם הפסיכולוג תהליך של פרידה אשר יעובד וישחזר את האבדה שלך? חשוב לבדוק עם הפסיכולוג מדוע לדעתו אין שיפור מספיק במצבך? בהצלחה ד' גיורא הידש