לד"ר הידש

שלום, הלכתי לפסיכיאטר אתמול באזור מגוריי{עם בעלי}דרך קופ"ח,סוף סוף.דוקא כעת כשאני מרגישה יותר טוב היה לי אומץ ללכת ולהיפתח.התייעצתי לגביי הכל, הוא טען שאני אכן עברתי טראומה בגלל מה שקרה לי,ושאני חווה את הטראומה בנוסף לחרדות. הוא טען שאפשרי לקחת קסנאקס{אם אני לא טועה} אך מצד שני כשאמרתי לו על לקיחת הקלונקס,על איך אני מתמודדת ועל הכל, ובסופו של דבר הוא אמר שאין שום בעיה להמשיך עם הקלונקס,ואף ייעץ לי לקחת0.5 מ"ג ביום במקום 0.25,ובעיקרון השאיר לבחירתי אם לקחת את הכדור האחר או לא. הוא אמר שאם אני מרגישה יותר טוב ניתן להמשיך כך,בנוסף לשיחות.....{שאני לא יודעת אם אעשה כי זה קצת מפחיד אותי ואיכשהו אני מרגישה שגורר יותר לתוך המצב,מאשר פשוט להתגבר עליו כמו שאני עשיתי עד היום} האם זה בסדר שהוא בעיקרון השאיר לבחירתי אם לקחת קסנאקס,ואמר שבינתיים אמשיך כך ונראה בהמשך אם אזדקק לזה?? תודה על העזרה,ויום טוב ונעים.

דבר נוסף שרציתי לשאול הוא למה אני נרתעת משיחות,פסיכוטרפייה כמו שהוא ייעץ, ויש לי הרגשה שזה רק להיכנס יותר עמוק ולהיזכר סתם בדברים מפחידים,במקום להתקדם קדימה ולהתגבר כמו שאני עושה...... האם לכל אחד מתאים פסיכוטרפייה? או שלפעמים באמת כדאי להמשיך הלאה ולהתקדם ולהתגבר כמו שאני עושה,ולא להיכנס לעומק ולכל הפרשה? יש לי הרגשה שזה רק יגרום לסבל ותיסכול במקום להסתכל קדימה. אני לא יודעת מה לעשות.

קארין שלום, זה בכלל לא מפתיע שדווקא עכשיו כשאת מרגישה יותר טוב החלטת ללכת לרופא. ככה זה עובד. כשהחרדות קשות, הן דואגות בדרך כלל גם לזה שלא תטפלי בהן, וכשהן קצת זזות הצידה, יש גם מקום למחשבות יותר הגיוניות כמו ללכת לרופא ולטפל בעצמך. אז קודם כל - כל הכבוד! עכשיו לגבי הפחד שלך מפסיכותרפיה - זה דבר מאד מובן. פסיכותרפיה היא דבר כואב. אין מה לעשות. חיטוט בפצעים הוא דבר כואב מאד. אבל כמו בניתוח, או טיפול בפצע (שלפעמים הוא הכרחי) הטיפול מכאיב נורא, אבל בסופו של דבר הפצע מגליד או נרפא, או לפחות משתפר מצבו. אם אינו מטופל, הפצע יכול להיזדהם, ואז הוא גם כואב יותר וגם יותר מסובך לטפל בו. מצבם של הפצעים הנפשיים משתפר בדרך כלל כשהם מטופלים על ידי איש מקצוע (בהסתכלות לטווח ארוך). נכון שבמהלך הטיפול הפצעים נפתחים ומגיעים לרגעים כואבים מאד מאד מאד. כואב שרוצים להתנתק ולעזוב, זו האמת. צריך לדעת אותה אבל צריך לדעת גם שהמטרה הסופית היא ריפוי ושהכאב שווה את המאמץ. כמובן שיש כאן צורך באמון במי שמטפל בך (וזו בעייה לפעמים אצל מי שעברה אונס ואולי מכאן גם מתחילים הפחדים שלך). תראי, זו בחירה בתהליך כואב, יש בה סיכון אבל גם יש בה סיכוי שאיכות החיים שלך תשתפר מאד. את עדיין צעירה ולכן כן שווה לך לחשוב על זה. יש דברים שצריך בשבילם עזרה מבחוץ. קבלת העזרה לפעמים מתפרשת ככניעה או חולשה (ולכן מוצאים כל מיני סיבות לא לקבל אותה)אבל היא לא. מסובך קצת. כל הכבוד שהתחלת עם משהו. גם זה משהו קטן זו התחלה. המון בהצלחה לך

תמיד נשתדל לזכור שמאחורי כל שאלה ותגובה - עומד אדם. תודה הידש

בוודאי לא יהיה מי שישים לב להודעה הזו שלי, השרשור ותיק כבר, ואולי גם לכן בחרתי לשים אותה כאן ולא להעלות הודעה חדשה לראש. לא הצלחתי להבין אל מי מופנית ההערה. האם גם אליי? רק אליי? למישהו אחר בכלל? אני נוטה להשליך הכל על עצמי אבל אולי האשמה באמת בי. (זה לא טריק כדי שיגידו לי שזה לא אני. באמת לא). כתבתי מה שכתבתי כי באמת נפגעתי ממה שנאמר כאן. ישבתי בשקט עד עכשיו, אבל הפעם אמרתי את דברי סוף סוף. מה לעשות נפגעתי מאד וגם העזתי להגיד את זה. מגיע לי עונש כי דיברתי או שזה רק נדמה לי בגלל מה שעברתי? למי זה משנה בכלל. (לי זה משנה אבל מי אני בכלל). בכלל בשביל מה ההתנצלות הזו שלי. נפגעתי בעצמי. זהו. בי. יש לי מצב רוח רע והכל מתהפך ולא ברור (הפוך על הפוך על הפוך על הפוך) כמו שאפשר לזהות.