מפלצת

זה יהיה בקצרה כי הכל ארוך מידי, גם מבחינת "קורות חיים".... אני בת23. אומרים לי שאני בחורה אטומה, אגואיסטית, נרקיסיסטית, שלא איכפת לה מאף אחד, שרואה רק את עצמה, שעיוורת לסביבה החיצונית ולרגשותיהם של אחרים, שאני כמו קיר, שאני בן אדם רע בנפשי, אנוכית שאיכפת לה רק מעצמה, שאי אפשר לפגוע בי כי דבר לא יזיז לי. פגעתי בהרבה אנשים, בינהם במשפחה שלי שחושבת ככה, בחברים שלי שחושבים ככה, בינהם בחברה הכי טובה שלי מזה שנים, ששאלה אותי אם צריך להתחיל להתייחס אלי כמו לאוטיסטית כי אני לא מבינה איך היא מרגישה, הרבה חברים התרחקו ממני כי אני התרחקתי מהם, החבר שלי לשעבר חשב את אותו הדבר ואמר שלא איכפת לי מכלום מלבד הבעיות שלי. הלוואי והיה איכפת לי, ניסתי לשנות את הגישה ולהיות איכפתית אבל איכשהו אני לא מצליחה כל הזמן, ניסיתי לפצות את החברה ולתת לה יותר תשומת לב לדבר גם על עצמה אבל בינתיים פגעתי בה בדרכים אחרות, כשקובעים איתי אני תמיד חושבת שיש מספיק זמן, ובסוף מאחרת, אמא שלי "סובלת" מאותה הבעיה, וגם עליה אומרים שהיא לא רגישה לאחרים (מה שנכון). אני לא יודעת איך לצאת מהבועה הזו, כי מצד אחד אני רוצה ומצד שני אני לא רוצה להיות חלשה. מצד שלישי, אני גם לא שולטת בזה, אני מנסה לשפר את הדרכים שלי אבל איכשהו אני מתחרפנת מזה וחוזרת למצב ה"רגיל". אני לפעמים לא מרגישה כלום לגבי אנשים, אבא שלי קורא לזה ריקנות. אני פשוט לא מרגישה דבר, אני מרגישה מרוחקת כאילו הנשמה שלי כלואה בתוך צינוק בתוכי ולא יכולה להשתחרר, ואני לא יכולה לשחרר אותה, אני רוצה למות לפעמים כי אני חושבת שלא מגיע לי להיות בעולם הזה אם אני מתנהגת בכזה רוע לאחרים. אבל אני אפילו לא מסוגלת לוותר על זה (החיים) ולעשות משהו בנידון כי אולי זה לא מספיק חזק אצלי הרצון. אחותי אומרת שפעם זה לא היה ככה, שפעם הייתי בנאדם טוב, אבל פתאום השתנתי ולא איכפת לי מכלום ושיש בי רוע נוראי. היו לי פעם פסיכיאטרים ופסיכולוגים והם חושבים שהם הצליחו בטיפול, אבל אני מרגישה שהכל נהיה רק גרוע יותר. יש לי ADHD אבל לא שמעתי מעולם על אנשים עם ADHD שמתנהגים בצורה שאני מתנהגת בה. אבא שלי אומר שאני "הורגת" אותו עם איך שאני מתנהגת, שהוא לא צריך את העזרה שלי כי אני לא עוזרת לו בכלל, הוא אומר שאנשים שואלים אותו למה אני מתנהגת ככה אליו ולמה לא איכפת לי. הוא בנאדם כזה שמוכן להקריב הכל בשבילי וזו "התודה" שלי. אני רוצה שיהיה איכפת לי, הלוואי והיתה איזו הפנוזה שהיתה "אומרת" לי איך להתנהג, יכול להיות שזה מגיע מתקופה ארוכה שהיה איכפת לי מאחרים אבל לא קיבלתי איכפתיות מאנשים שרציתי שיהיה להם איכפת ממני, וגם כי ניסיתי להשלים עם כל מיני דברים בחיים שלי, כל מיני חוויות שעברתי, וחשבתי שאולי יש לי "תקופת מרד" בהצתה מאוחרת (למרות שגם בגיל ההתבגרות לא נחנתי בחוסר התמרדות), רק שעכשיו הכל ממש קיצוני ואולי יש בי איזה כעס לא מוסבר. האקס שלי אומר לי שנהייתי עצבנית ואני מתפרצת על כל דבר ואין לי נחת, הוא אומר שפעם הייתי שלווה ורגועה יותר. גם אני שמתי לב לזה, המשפחה שלי לא מבינה למה אני תמיד צועקת ומתפרצת. הרבה אנשים אומרים לי שאני עצבנית ועל קוצים ומעשנת הרבה סגריות. אני לא מרגישה שיש מישהו שמבין אותי אבל מצד שני אני לא יודעת אם מגיע לי שיבינו אותי בכלל. מה לעשות?

את זונה

אם תקרא את המשך שאלתי תבין שהשאלה לא היתה מופנית אלייך. (תבין אם אתה חכם ז"א).

אני גם משקרת המון. לפעמים כל החיים שלי רצופים בשקרים, שקרים בכל הצבעים, על כל דבר אפילו אם זה רק "להעצים" איזה סיפור או על עצמי וכו... מצד שני אני גם מאוד כנה עם אנשים, ומספרת להם על עצמי (לפעמים זו טעות גדולה). אני פשוט מחפשת אנשים לדבר איתם ואחכ מתחרטת על זה כי הם לא מסוג האנשים שאיכפת להם. פעם הייתי הרבה יותר חברותית והיו לי הרבה חברים למרות שלפני זה, כשהייתי ממש קטנה בקושי היו לי וילדים די שנאו אותי כי גם למרות שבאופן כללי היתי חברותית ונחמדה, הייתי ילדה די חלשה - מנטלית, ולא מקובלת. אחכ כבר נהייתי חברותית ונהיו לי הרבה חברים, ופה ושם היו גם בנים שהתעניינו בי (למרות שלרוב, היו גם בנים שהתעניינתי בהם והם לא שמו עלי קצוץ). בסה"כ פיזית אני נראית טוב, ויש כאלה שחושבים שאני יפה מאוד, למרות שאני מאוד ביקורתית כלפי עצמי ותמיד אני אמצא בעצמי פגמים. לרוב שאני אראה תמונה שלי, אפילו אם היא מאוד טובה לכשעצמה, אני אומר איכס אני מכוערת או איכס יצאתי נורא. ומבפנים אני כבר לא יודעת מה לחשוב על עצמי, אני חושבת שאני לא בסדר, שיש בי משהו מאוד דפוק - באופן כללי. למה אני כזו?

אני ממש הייתי רוצה לענות לך אבל אני לא יודעת איך. רק רציתי להגיד לך שלא תקחי ללב את מה שזיו כתב, אם תראי את הפורום היום הוא מלא מלא באנרגיות שליליות, כנראה משהו באווירה הכללית מוציא את כל השדים החוצה. תיכף הדר' יבוא ויעשה סדר.

אצל מבוגרים לפעמים קיימת תחלואה כפולה של ADHD יחד עם הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית.(APD). מומלץ שתעשי בדיקה פסיכודיאגנוסטית להערכת אישיות כדי לבדוק אם התפתחה הפרעת אישיות כזאת או אחרת. אין טיפולים ספציפיים להפרעות באישיות אבל טיפול התנהגותי יכול לעזור. לפי ההודעה שכתבת לא ברור אם יש לך עבר פלילי או משהו דומה, האם את מנהלת אורח חיים נורמטיבי ובכלל מה הסיבה שאנשים חושבים שאת מפלצת. אני לא חושב שלעבור למקום אחר ישנה את מצבך.

כי נשמע לי שאת תחת המון המון לחץ מצד אנשים אחרים. יכול מאד להיות שאנשים צודקים במידה זו או אחרת בטענות שלהם, אבל מה שנראה לי העיקר הוא איך את מוצאת את הדרך להשתפר, ולהיות יותר מרוצה מהקשרים שיש לך. המצב הנוכחי שבו את כל הזמן "נשפטת" ושאת בתפקיד "הרעה" נראה לי בלתי נסבל ומצב שלא מאפשר הרבה שינוי. בשביל להשתנות צריך שמישהו יעבוד איתך באופן מאד הדוק וקרוב, ויאמין בך! לכן, אני ממליצה לך למצוא טיפול בפסיכותרפיה, עם מטפל או מטפלת שתוכלי לסמוך עליהם. חשבתי שיכול להיות שהקושי שלך להיענות לצרכים של אחרים נובע מכך שצרכים שלך לא נענו. יכול להיות שזה משהו מאד בסיסי ביחסים שלך עם אמך, אותה את מזכירה. וכן, יכול להיות גם שאת לא האדם הכי רגיש לזולת, אבל בין להיות רגיש יותר או פחות, ללהיות "מפלצת" שאין לה זכות קיום, יש מרחב מאד גדול. מאד גדול. אני הייתי ממליצה לך בתור צעד ראשון קצת להתרחק מהמשפחה, לעשות לעצמך מקום שבו את לא כל הזמן "תחת אש". בנוסף, אני חושבת שטיפול ארוך ואולי אפילו אינטנסיבי, יכול לעזור לך למצוא בתוכך את הרגשות, כלפי עצמך, כלפי הזולת, ולסדר קצת את היחסים המבולגנים שלך עם העולם. את צעירה, ואני מאד מאמינה שאם תפעלי בדרך שתעזור לך, תוכלי להתגבר גם על הצדדים החלשים באישיות שלך, ואולי להפתיע את עצמך בעתיד.

ואת כל ההשלכות שלך תשאירי אותם לעצמך.

הם מאוד צודקים... למען האמת, כמובן שתמיד בנאדם מצפה שיואמרו לו "אתה בסדר, זה הכל פסיכולוגי" וכביכול להאשים את זה על משהו נפשי. כמו הזיו הזה שאמר - "את זונה" אני מניחה שמתוך אנוכיות היתי קצת המומה מתגובה שכזו בפורום מכובד, אבל אולי הוא אמר את דעתו בצורה כזו שלא מאשימה בעיות נפשיות. לא שאני אומרת שהתשובה שלו לגיטימית, כי היא לא, זו שפה מגעילה לכתוב את ה"אמת שלו" אם הוא רוצה לומר אותה. ויש דרכים אחרות... כשאתה מפיל את זה על בעיות פסיכולוגיות אתה גם קצת אומר - "אני לא אשם, זו הנפש שלי שדפוקה" ובכך פוטר הכל. אני מאוד רוצה להשתנות אבל אני לא חושבת שיש לי את הכוח הנפשי לזה. אין לי כוח לחטט שוב בחיי, אני מעדיפה כל פעם לחפש את ה"אני" שלי במקומות אחרים ולא לחזור לנקודת המוצא. אין לי כוח לסנטימנטליות ולרגשנות, אין לי כוח לבכי, אני רוצהלהמשיך הלאה, אין לי כוח לשבת שוב אצל הפסיכיאטר ולהרגיש מסכנה, כל החיים שלי הייתי בכל מיני טיפולים ונמאס לי מיזה. נמאס לי מעצמי. אין לי כוח לחזור ל"ילדה הקטנה" שבי, לגרעין ולחשוף את מה שבפנים, אני מרגישה שלהיות חלשה זה משהו רע מאוד, ולהיות רגישה זו תכונה גרועה בעולם. אני רוצה להשתנות אבל אין לי כוח להשתנות... מה גם שאין לי את התמיכה שאת מדברת עליה. ז"א היתה לי, היתה לי הרבה תמיכה, אבל אנשים פשוט הרימו ידיים ואני מבינה אותם. האנשים שרצו לתת לי תמיכה אלו אנשים שהקריבו המון בשבילי ואני פגעתי בהם. אז עכשיו אני נמצאת בנישה שלא מבינים אותי ואין לי שום דרך להסביר את זה. גם אני רציתי לברוח קצת, אבל אין לי כסף לדירה, אני מתחילה ללמוד עוד מעט אז גם אני לא יכולה לנסוע לחול. כבר הייתי כמה פעמים מרוחקת קצת מהמשפחה, אבל זו היתה סוג של בריחה שאפילו קצת עירערה יותר את היחסים עם האנשים הקרובים אלי. ההתרחקות הזו גם נעשתה בצורה לא טובה ולא בריאה.

היי דניאל, המכתב שלך באמת קשה. לא כל כך בגלל כל מה שאת אומרת שאנשים חושבים, אלא בגלל המצוקה הקשה שאת מתארת. את בטח לא מפלצת, בוודאי שהדברים שאת כותבת אינם סימפטיים ואינם קלים, אבל אני חושבת שאת מחמירה עם עצמך, את מתארת רגשות רבים, חששות, פחדים, כעס, אכזבות, אשמה, זה בוודאי לא נרקסיסטי. אדם נרקסיסט לא כותב כך ולא מרגיש כך. אין ספק שאת כואבת ואין ספק שרגשות אלו והתנהגות זו לא מתקיימים בוואקום. התכונות שלנו וההתנהגויות שלנו הן לרוב מכלול של חוויות שעברנו ועיצבו אותנו להיות מי שאנחנו, אז אולי אם תנסי להבין מאיפה נובעים כל הכעסים ומה בעצם את רוצה לומר בהם, תוכלי להתמודד בצורה אחרת. אני חושבת שקשה לך מאוד ולכן את בוודאי צריכה לשקול טיפול פסיכותרפי. כתבת שהיו הרבה, אבל לפעמים אין צורך בהרבה. מספיק אחד. אחד תומך, מבין, מקבל, מכוון, מטפל שתוכלי להרגיש איתו בטוחה להסיר את כל ההגנות ולבנות במקומן משהו אחר, פחות אגרסיבי, פחות מתגונן ולכן גם פחות מתקיף. זה בטח לא יהיה קל להפתר מהתנהגויות שאת מתארת לכן את זקוקה למטפל שיוכל לתת לך את המקום הבטוח שבו תוכלי ללמוד לאט לאט להשתחרר ולגעת בשורש הדברים. לילה טוב, דנה

אבל אני מרגישה נורא ריקנית, כאילו אני לא מצליחה למקד את המחשבה על דברים לא יפים שעשיתי ואני מעדיפה להדחיק אותם מאשר לצלול בהם. כמו למשל כרגע, אני לא מרגישה כלום. פשוט כלום. אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי, אני עובדת בעבודה שאני אוהבת אבל תמיד מגיע איזה רגע שאני רוצה להרים ידיים ולברוח מהכל. למרות שיש לי תקוות ושאיפות, ואני יוזמת בעבודה,ובסה"כ הרבה אנשים חושבים שיש לי "את זה" בשביל להצליח, אבל לפעמים אני מרגישה תקועה ורוצה להפסיק. אני לא יודעת אם אני רוצה מישהו בחיים שלי עכשיו, אין לי כוח להשקיע בעצמי, המשפחה שלי חושבת שיש לי יצר הרס עצמי, ולמען האמת זה נכון... אני חושבת שאם היית חברה שלי במציאות, אני לא חושבת שהיית עומדת בהתנהגות שלי. אני מאוד מעריכה את האנשים שיש להם את הסבלנות ואת הכוח להמשיך להיות חברים שלי ו"מקבלים" ממני את כל השיט. ולכן החברים הטובים שלי הם כאלה שמכירים אותי הרבה מאוד זמן, כי אחרים כבר היו מרימים ידיים. אין לי אומץ לפגוע בעצמי עד כדי מוות, אבל אני שותה לפעמים כדי להשתחרר מעצמי, קניתי "טיפות באך" כדי להרגיע את עצמי ואני מוצאת שאם אני לוקחת כמות גדולה זה מאוד מרגיע אותי, אני גם מצאתי שוויוקס גורם לי להרגיש טוב (למרות מה שנכתב על התרופה) ולפעמים אם מישהו מתנהג אלי לא יפה, אני קוראת לזה "עונש" שזה מגיע לי ההתנהגות שלו כי אני התנהגתי לא יפה לאחרים. ולפעמים אני גם חותכת לעצמי תוורידים גם כי אני נהנית מזה וגם כי אני מענישה את עצמי, או מכאיבה לעצמי בדרכים אחרות.