מבקש תגובה

האם פנייה לרופא המשפחה , ותלונות על מתח, חרדה ותלונות נפשיות קלות, שהן מנת כלל האוכלוסיה, ואני מבקש פתרון ייעוצי או תרופתי מהרופא משפחה, האם עצם הפנייה לרופא המשפחה נרשמת בתיק הממוחשב,? האם כאשר ניתן טיפול תרופתי קל, במרשם , האם יש סיכון שבעתיד אסומן כלוקה בנפשי כאשר אדרוש מרופא המשפחה סיכום רפואי וויתור סודיות לצורך לימודים או תעסוקה? האם כאשר ניתן טיפול ללא מרשם או המלצה לטיפול ברה"ן ציבורי , וזה בידיעת הרופא המשפחה, האם זה אוטומטית צובע אותי כסובל מבעיה "נפשית"? האם זה ייפגע בסיכום הרפואי או בהיסטוריה הרפואית העתידית? נניח שאפנה למרפאה, אקל טיפול , מחר אצטרך בזמן קבלת הטיפול-ויתור סודיות, אתם תהיו חייבים לדווח. גורם מבקש האישור יבצע סלקציה ולא משנה מה כתבתם, כל עוד יש סיכון ולו קטן ביותר לאבחנה רגשית-נפשית, הרי שאני נפסל!!! מדוע המחוקק לא מגן עליי במטופל במקרה כזה? כי בסה,כ לא מעניין את המוסד האקדמאי , שאני סובל מבעיה נפשית שלא מפריעה לתפקוד היומיומי שלי ,ללא הסיטוריה נפשית-פתוגנית, אבל במקרה שתכתבו כך, המוסד יפסול אותי דווקא בגלל העיקרון שיש עדיפות לכאלה בלי האבחנה הזו. וזה יוצר בעיה , כי מצד אחד , בגלל הדרישה שלהם לבריאות תקינה, אני עלול ליפול ומצד שני אני נדפק בחולי, בגלל החשש הזה שדוחה את קבלת הטיפול. האבסורד הוא אין גורם הגנה לכך, משרד הבריאות מצידו , נותן יד חופשית לאקדמיה לדון על קבלה או נהפוך הוא, אי קבלה של סטודנטים או מועמדים ללימודים אקדמאים למקצועות הרפואה (מרפואה, סעוד ועד מקצועות פרא רפואיםם וטיפול רווחה-קהילה), מבלי שתהיה לאחראי במשרד כל גישה או קרטיונים קובעים לכל המוסדות, וכך נוצר מצב אבסורדי שכל אונ' ומכללה למקצועות הבריאות או הברה"נ תעשה הישר בעיניה... בהיעדר הוראות ספיציפיות, עלול לקרות גם מצב הפוך, שדווקא האדם הלא מתאים רפואית-נפשית יתקבל ללימודים בגלל החשש מדיווח וקבלת טיפול מתאים , ולכאורה, יעלה למדינה יותר מאשר היה מערכת אבחון מדוקדקת וטובה בתחילת הלימודים, האם זה שלקחתי אחריות על החיים שלי וביקשתי טיפול, זה אומר שאני פחות טוב מאחרים? או שאולי אלו שהעדיפו לסבול ולא לקחת אחריות על החיים שלהם , יבצעו במהלך ההכשרה או במהלך עבודתם פעולה שתנבע מלחץ ושחיקה? הרי מכניסה אקראית למרפאה כללית או מקצועית, ניתן לראות את אנשי הצוות הבודדים, יש לומר אך הם נמצאים בכל מרפאה ומכון, שהם שחוקים וכעוסים עלינו הלקוחות, וזה מתבטא במקרה הטוב ביחס מזלזל , במקרה הרע באיכות טיפול ושיח ירודה, זה לא דווקא הרופא, זו גם האחות, גם הפזיותרפיסט, גם הרנגטנאי שמוסים לעייפה, זו יכולה להיות גם הפקידה הרפואית שתפספס משה ובהקלדה... זה יכול להיות גם הרוקח, זה יכול להיות גם הפסיכולוג או העו"ס המרפאה או בבריאות הנפש שסובלים מבעיה ארוכת טווח ולא מטופלת....זו יכולה הקלינאית תקשורת או המרפאה בעיסוק שתפספס משהו בבד' הילד או הקשיש... בכוונה ציינתי את כל מקצועות הרפואה והטיפול , שהקבלה ללימודים כרוכה בהצהרת בריאות וויתור סודיות רפואית, ואין עבודה עם נשק, אך עצם ההבנה הלקוייה של האבחנות הנפשיות, זה פוסל אותם ואין כללים משמעותיים לקבלה או אי קבלה ללימודים. היוצאת דופן לעניין הזה-היא אוניברסיטה העברית שמבקשת את האישור הרפואי רק לאחר הקבלה ללימודים, בתחילת שנה א' וזו, כדי לתת למועמד "לא מתאים" רפואית, אפשרות לבדוק האם יש נכונות בגישה.... יתרהמסדות מבקשים ויתור סודיות ביום הראיון . וזה פשוט מחליא לדעת שבמדינת ישראל -שנת 2004 , אנחנו עדיין עם האח הגדול שלא מנחה מי בעייתי ומי לא, האח הגדול במשרד הבריאות-לשכת הרישוי למקצועות רפואיים מעדיפים לעצום עיניים... וגם הנתונים מגיעים לכל גורם, משרד הרישוי,, עלול בטעות של פקידה לא עירנית לחשוש לפסיכו-פתולוגיה נפשית, ולבקש בד' פסיכו-דיאגנוסיטית משלהם. פשוט אני מצטרף לכך, שהמדינה צריכה להגן על האזרח, אבל כאשר לכל הצדדים נחמד עם המצב הזה, המצב לא ישונה, כי ח"כים מעדיפים לא לקבל טיפול פסיכולוגי , ע"פ מחקר שבוצע בכנסת וכך נוצר מצב שאף ח"כ לא יציעלכנסת חוק שכזה, מחשש ש"חולי הנפש" לא ייכנסו לו בדלת האחורית למרפאת קופ"ח שלו ולא טוב בשביל הפוליטקאי להזהות כחולה נפש, עדיף לו להצטייר כמושיע, ולכן יחוקק חוקים הנוגעים לנכי נפש ולא להגנת כלל האוכלוסיה, אפילו גיום מוצעים חוקים שימנעו מבעלי סעיפי ליקויי נפשיים בצבא, שאכן מדובר באבחנה צבאית גרידא, כלומר את אף אחד לא אמור לעניין שלחייל חיימקל'ה היו בעיות חברתיות שנבעו ממופנמות שתורגמו בצבא לפרופיל נפשי ע"מ למצוא לחיימקלה שלנו תפקי שיהלום את כישוריו ויגן עליו, רוצים לחוקק חוקים שימנעו מחיימלה שלנו רישיון לשייט, למשאית ואוטובוס. תסבירו לי את הקשר? אבל כן ח"כים יגנו על התחת שלהם ויצביעו בעד ולא יגנו על חיימקלה

טיפול בבעיות מתח חרדה קלות לא פוסל אותך לשום דבר. גם רופאים הרבה פעמים סובלים ממתח וחרדה ורושמים לעצמם תרופות ו...שום דבר. ממשיכים לעבוד כרגיל. לגבי סיעוד המצב בכלל שונה- כיום מקבלים אפילו חולים בסכיזופרניה בתנאי שהם מטופלים ומאוזנים. לפקולטה לרפואה הם לא יתקבלו. אבל אדם שמטפל בחרדה קלה לא פסול ללימודי רפואה אם יש לו את הכישורים האינטלקטואלים והאישיותיים המתאימים. ברפואה בודקים בצדק גם את האישיות ולכן לא מספיק 750 בפסיכומטרי ויש גם ראיון אישי. לגבי מקצועות אחרים- יקבלו אותך רק אם אתה מטופל ומאוזן. אם אתה חולה ולא מטופל אז באמת אין לך סיכוי לשום דבר.

לחושש מצד אחד אתה צודק עד שלא תזחל על ארבע תמיד תפגוש ביחס מזלזל אם יש לך אפשרות תפנה למסגרת פרטית מצד שני לעולם אל תפחד מסטיגמות תדאג לבריאותך זה הכי חשוב

לחושש אנימסכים עם רוב דבריך, למרות שרוב הדברים שכתבת נכונים מניסיוני אני יכול לציין שישנו שינוי לטובה בדברים. כפי שכתבת, מי שלוקח אחריות על חייו ומטפל הוא אדם רציני יותר מאדם שאינו מטפל רק כיוון שהוא חושש מהסטיגמה. לפי ניסיוני במוסדות כמו רפאל, המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (רשיון נהיגה) ונשק, זו המגמה, להעריך את מי שמטפל בעצמו ומי שלוקח טיפול ותרופות. מי שאינו לוקח תרופות רואים זאת כנקודה שלילית בהערכת מצבו. לצערי עדיין ישנם מקומות רבים שחושבים באופן ההפוך. כל טוב דר' גיורא הידש