אבודה ומבוהלת

אני בת 28. לפני 4 שנים נפטרה אמי. מחלתה ומותה היו בשבילי משבר רציני והייתי על סף התמוטטות נפשית. בעקבות מותה התפרקה כל המשפחה ונאלצתי להתמודד עם כך לבד. מאז אני מטופלת בסרוקסט ובקלונקס לעת הצורך. מידי פעם יש לי משברים בהם אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך יותר, שאני רוצה למות ולא להרגיש את הבדידות הזו. אני נשואה אבל גם לבעלי אין משפחה בגלל נסיבות חיים אחרות ושנינו למעשה לבדנו. אני מתגעגעת לאמא שלי ולמה שאני נתנה לי ולא מצליחה למצוא את מקומי בעולם כאדם עצמי ונטול משפחה. יש לי התקפות של צער וכאב שבהן אני צורחת, בוכה, רוצה להכאיב לעצמי (אם כי לא עושה משהו דרסטי). ההתפרצויות האלה של דכאון וחרדות וההתנהגות שמלווה אותן מפחידות אותי. האם זה תמיד יהיה ככה? האם איבדתי את שפיות דעתי? מה עושים? אתמול היתה לי התפרצות כזו שוב ואני עדיין מרגישה מדוכאת ומבוהלת. רק בעבודה אני מרגישה טוב יותר כי אני עסוקה. מה עושים? האם אני משתגעת? האם יש לי בעיה נפשית?

אפשר להחליף בעל אפשר להחליף חבר, אבל לאמא אין תחליף.היא האחת והיחידה. ובאמת לאמא זקוקים בכל גיל. ואין פרדות שמחות. ואני מבינה את הרגשות שלך.. אני הייתי מציע לך לפנות לפסיכולוג קליני ולעבד את הרגשות. בהצלחה מיכל מ

לפי דברייך, ניחנת ביכולת לעבוד ולהתפרנס. אם כך, מה לגבי ילדים ?? לדעתי זה יכול לתת לך טעם חדש לחיים ! בהצלחה.

לפרח תודה למשיבים הקודמים ואכן השאלה העיקרית היא כיצד אפשר להמשיך בחיים למרות האובדן וכיצד את יכולה לבנות משפחה משלך אשר תמשיך לכיוון העתיד עם הזיכרון של העבר. כדאי לעבד את הדברים בטיפול פסיכותרפי. אבל למרות הכאב גם הזמן הוא רופא טוב, כך שבעתיד בכל מקרה צפוי שיפור במצבך. כל טוב דר' גיורא הידש

תודה לכולם על התשובות. למען האמת כרגע הכי מטרידה אותי השאלה אם אני לא משתגעת כי אני לא מבינה את עצמי ואת התקפות הכאב האלה שיש לי כפי שתיארתי בהודעה המקורית. האם אני נורמלית בתגובות האלה?

היי פרח, אני חושבת שאני אספר לך סיפור קצת אישי- אמא של חברה טובה שלי נפטרה מסרטן לפני זמן לא רב. הן היו מאוד קרובות, מאז ומתמיד אני זוכרת אותן יותר כמו חברות מאשר כמו אם ובת, מסוג האמהות האלה שמדברות באותה שפה, קל לשתף אותן, לספר להן, וכבר מגיל מאוד צעיר של חברתי אמה חלתה. היא התמודדה עם המחלה עד שנפטרה לאחרונה. חברתי שהיא טיפוס 'חזק' מה שנקרא,אבל לא מסוגלת מאז לחזור לחיים תקינים. אחת לכמה ימים היא עוברת משבר שנדמה כל פעם חמור יותר מקודמו, בימים קשים אני יושבת איתה שעות ארוכות ורק מחזיקה לה את היד. היא נשואה, יש לה 2 ילדים, אבל זה לא משנה את העובדה שהיא אבלה על מות אמה. ברגעים הטובים יותר היא נאחזת במה שיש, מתנחמת בדברים קטנים ופשוטים, אך כאשר מגיע המשבר היא אינה מסוגלת להיתלות בכלום. גם היא, כמוך, חושבת אותו סוג של מחשבות, ואם אני לא טועה מטופלת גם באותן תרופות (לא בטוחה לגבי הקלונקס). המחשבה 'האם אני משתגעת' היא לדעתי מחשבה נורמלית לגמרי ומראה שאין ספק שאת לא משתגעת. את אבלה, כואבת ומרגישה בדידות קשה. זה לא נעים, אבל זה לא 'משוגעת'. מה שהייתי בודקת, מכיון שעבר זמן יחסית ארוך הוא האם אין כאן סוג של אבל פתולוגי, ואז כדאי בהחלט לטפל בשיחות. אבל מבחינת השיגעון, את יכולה להיות רגועה.... תהיי חזקה, דנה