טיפול ורגשות

שלום לדר' הידש ולמשתתפי הפורום. קראתי כן מס' פעמים על מערכת היחסים שנוצרת בין מטפל למטופלת בתהליך הטיפול. אני חייבת לציין שקריאה של הודעות אלה הרגיעו אותי קצת, למרות שאני נמצאת במצב שהוא קשה מאוד. אני מאוד קשורה למטפל שלי (שנמצא כרגע בחופשה) והטיפול שלי מבוסס בעיקר על הקשר הזה התפתח בינינו. אני מרגישה שהוא ממלא את העולם שלי, אני מרגישה לגמרי תלויה בו, ועכשיו שהוא לא נימצא והוא כנראה בחו"ל אני מרגישה חוסר אונים לגמרי. אני יודעת שזה לא ביגגלל המצב הנפשי כי אני מתפקדת היטב, עובדת ולומדת, זה פשוט בגלל שהאדם הכי משמעותי בחיים שלי לא כאן. אני יודעת שהוא יודע מה שאני מרגישה כלפיו וזה כל כך כואב וקשה כי בחיים לא יכול להיות לנו קשר אחר, אבל קשה לי להשלים עם זה!!! הוא פשוט בן אדם מקסים, כל כך מבין וכך כך מקשיב. נכון שבטח תיכתבו לי שזה המקצוע שלו, אבל אני בטוחה שהוא כזה וזו לא רק פנטזיה שלי. מהנ עושים כדי להפסיק את הרגשות האלה כי אני כבר לא יודעת אם הטיפול מועיל לי או מפריע לי. תודה וסליחה על ההשתפכות. מילי

מילי היקרה. אני יודעת ששום דבר לא עוזר וזה משהו שפשוט צריך לעבור. אני מקווה שזה עובר כמו שכולם אומרים. אצלי זה ככה כבר שנתיים וזה רק הולך ומתגבר. התקופה הזו של חופשות הקיץ היא תקופה מאד קשה , בעיקר כשאני חושבסת על זה שהמטפל שלי עם המשפחה שלו, והוא בסך הכל מתייחס אלי כמו למטופלת, ואני כל היום חושבת עליו ואת צודקת זה נורא קשה, אבל צריך לחשוב על זה כמשהו טוב לטיפול ואולי התלות הזאת היא גם קצת חיובית, וגורמת לטיפול להצליח. אני מקווה שהידיעה שאת לא לבד עוזרת קצת, ותאמיני לי שאני מבינה את הכאב שלך ומרגישה אותו יום יום, שעה שעה. אפרת

נראה לי שביאסתם לפחות משתתפת אחת בפורום....

ולמילי- אל תהיי ככ בטוחה שהוא כזה מקסים. זאת אפשרות, אבל חכי שתעזבי את הטיפול, ואז נראה אם הוא ירים אלייך אפילו טלפון. שלמי כסף, וכולם ייהפכו לאנשים מקסימים.

למילי ולאפרת לפעמים אני קוראת הודעות בפורום ולא מוצאת כוחות לענות, במיוחד כשמדובר בעניינים בין מטפל למטופל. אבל מההודעות האלה לא יכולתי להתעלם כי תיארתן מילה במילה את מה שאני מרגישה ועוברת כבר המון זמן. אני לא כל כך אופטימית לגבי הסיכוי של זה לעבור. אני חושבת שיש אשליה מסויימת שבשלב מאוחר יותר אפשר יהיה להעביר את הרגשות האלה כלפי מישהו אחר, משמעותי בחיים. לי זה נראה כמעט בלתי אפשרי כשהמטפל תופס מקום כל כך גדול ולא נשאר מקום למישהו אחר. הרגשות כל כך חזקים וכל כך איומים וכל כך משתקים. אני מצטרעת, אבל אני לא רואה את החיוב כמו שכתבה אפרת. זה רק רע ואכזרי להפתח ולהקשר כל כך למישהו שלא יכול להחזיר. עדילי

זה רצוי שיהיה לך רגשות מסויימים למטפל שלך אני קשור עם הרופא שלי ממש וזאת למרות מעמדו הגבוה

לדעתי לפי מה שאת כותבת, שאת כבר לא יודעת האם הטיפול יותר מועיל או מזיק לך, לדעתי זה אומר שזה כנראה יותר מזיק לך ואם כך, מוטב לך לעזוב, ויפה שעה קודם. (הכל מתוך ניסיון רב מאוד) התלות הזאת בניגוד למה שנכתב לך , אין בה שום דבר טוב. היא הופכת ונהיית הרסנית יותר ויותר. ותתפלאי כמה טוב תרגישי אחרי שתעזבי. האמת ייתכן מאוד שאפילו לא תחשבי עליו. לא פירטת כמה פעמים בשבוע את הולכת, כמה שנים וכו' אבל לא משנה. התיאור שלך נשמע לי מוכר , מוכר מדיי, עד לזרא, ונשמע רע. להעניק למישהו כזאת משמעות גדולה בחייך, מזל עוד שאת ממשיכה לתפקד. לדעתי את בתחילת הדרך לעזיבת הטיפול, וזה רק טוב.

אני חושבת שיהיה יותר נוח אם תבחרו כינויים יותר אנשויים, אבל הנקודה העיקרית היא שהדעה שאתן מייצגות היא קצת קיצונית. ברור שיש משהו טוב בתלות במטפל. כדי להגיע למיצוי מקסימלי של הטיפול אנחנו חייבים לסמוך ולהאמין לגמרי במטפל שלנו וזה ממש לא אפשרי בלי תלות. ברור שהשאלה היא באיזה מינון, באיזו עוצמה ועד כמה המטפל מודע לזה. המטפל שלי למשל מודע לעוצמת הרגשות שלי כלפיו ואנחנו מדברים על זה הרבה פעמים. כמובן שהרוב זה פנטזיה ואין שום סיכוי שמשהו מזה יתגשם, וברור שזה כל כך כואב שלפעמים רוצים למות מרוב מצוקה, וזה נושא כל כך עדין שאם המטפל לא מנוסה, או אם חלילה הוא משתף פעולה עם הפנטזיות הרומנטיות שלנו זה יכול להיות הרסני, אבל מטפל טוב צריך לדעת להוציא את הטוב מהמצב הזה. כל אהבה לא ממומשת היא כואבת ואכזרית, הקשר עם המטפל הוא מיוחד במינו ולא דומה לקשרים אחרים כי יש כאן משהו כל כך לא הדדי ולא סימטרי, וכל אחד וכל אחת רוצה להיות המטופל היחיד והמיוחד, וכל פעם שאני רואה מטופלת אחרת שנכנסת אחרי אני לא מבינה איך הוא יכול 'לבגוד' בי ככה, אבל זה מה שיש! צריך להבין את התהליך הזה ולהוציא ממנו את המיטב. אפרת