לחברי הפורום ולד"ר הידש

שלום נמאס לי מהסבל שאני עוברת. אני נוטלת לוסטרל נגד דיכאון במשך שנה וחצי ונמצאת גם בטיפול אצל פסיכולוג ולפני כמה חודשים הוסיפו לי רידזין נגד חרדות ואני רוצה להגיד לכם שזה מקל אבל הדיכאון וחרדות לא נעלמו לגמרי וכמה שנמאס לי מזה ועוד יותר נמאס לי לשמוע את הקלישאות "..יהיה בסדר..", "..החיים הם דינמיים, את תשתני...", "..השינויים שקורים בטיפול אולי נראים לך קטנים אך למעשה הם משמעותיים.." וכ"ו. ואתם יודעים מה, הדברים האלה לא נוראים כל כך קלישאות כשאני במצב נורמלי ובאמת נראה לי שמצבי ישתנה אך ברגע שהדיכאון והחרדה תוקפים, זה נראה שכל ההישגים שרכשתי עד כה פשוט נמחקים ולכן נורא קשה לצאת מן המצב הנוראי הזה כי אין לי על מה להסתמך, הכל נראה שחור, בנלי, חסר מוצא, חסר תקווה ופשוט נמחק וכל עידוד נשמע כקלישאה אחת גדולה. הרבה פעמים יש לי אינטואיציות שלא יהיה בסדר ואני כבר לא מבינה אם הדיכאון גורם לכך או שבאמת לא יהיה בסדר. ויותר גרוע שהרבה פעמים אני מרגישה ספקנות לגבי ה כ ל וזה יכול פשוט לשגע. אני כבר לא בטוחה בכלום. אני רק בת 26 וזה הזמן להחליט החלטות חשובות בחיים ואני בקושי מסוגלת לעשות זאת, אין הרבה כוחות נפשיים לשם כך. אני מחפשת עכשיו עבודה וזה כל כך קשה לי-עבודה לא מורכבת במיוחד דורשת ממני הרבה מאמצים ובנוסף אני גם לומדת באוניברסיטה וסיום התואר שלי כל הזמן מתארך כי אין לי כוחות לסיים אותו ואז גם בראיון עבודה מסתכלים על זה עקום (מה פתאום לוקח כל כך הרבה זמן לסיים את התואר, בטח משהו דפוק אצלה) ולו רק היו יודעים כמה מאמצים זה דורש ממני ואני לא מוכנה לוותר על הלימודים ומצד שני בזמנים של דיכאון הלימודים נראים כמעמסה מיותרת ואני בכלל לא מבינה למה אני לומדת (ובנוסף להכל אני לומדת פסיכולוגיה). ובכלל, נראה לי שהעולם הזה נע בקצ מסחרר וכדי להצליח צריך הרבה כוחות ואין לי אותם ואז אני מרגישה שאני לא שווה כלום. אני יודעת תגידו "את מתמודדת יפה עם מצבך, למרות הכל את מחפשת עבודה, את לומדת..." אבל למישהו שם בחוץ אתם חושבים שזה איכפת-יש כל כך הרבה אנשים מוצלחים בלי בעיות רציניות אז למה שיעדיפו אותי, לדוגמא, לקבל לעבודה ולא מישהו אחר יותר נורמלי. הלכתי לקורא בכף היד לראות אם משהו הולך להשתנות והיא דווקא אמרה לי שיצאתי מסכנה בריאותית ושהדברים יתחילו להשתפר והכל יהיה בסדר, אני אתחתן, יהיו לי ילדים, תהיה לי עבודה טובה, בקיצור תיארה לי תמונה ורודה אך לפי מצבי הנוכחי כל הדברים האלו נראים רחוקים ממני שנות אור. יש לי חבר שיודע על המצב שלי ומאוד תומך בי אך לצערי כשרע לי אני מרגישה ששום דבר לא יכול לנחם אפילו בן אדם שאוהב אותי כל כך. לפעמים אני מרגישה שאני באמת מוכנה להתחתן ואפילו להביא ילדים בעתיד אך ברגע שהדכאון תוקף אני מרגישה שאני חוזרת אלף צעדים אחורה ואני כבר לא רואה את עצמי עושה משהו משמעותי בחיי. האבסורד בכל העניין, שמצד אחד אני מודעת לכל הדברים שקורים, אני מודעת שדכאון מקלקל את הדברים אך אני לא מסוגלת לגבור עליו כשהוא תוקף אותי. הוא צובע הכל בשחור ואז הכל מתבלבל וזה פשוט נורא. אני כר לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לקחת מיצביי מצבי רוח כי קראתי כאן שאנשים מגיעים למצב של חוסר רגש ואני הייתי במצב הזה כשההיתי במצב יותר קשה וזה פשוט נורא לא להרגיש. וכשאני קוראת על אנשים שבמשך 10,11,12,13,14.. שנים לא מצליחים לצאת מן המצב הדכאוני וחרדתי זה מדכא אותי עוד יותר.. מה יהיה, לא ברור.

לנטלי אולי הגיע הזמן לשנות טיפול או תרופה תסתכלי ותעבדי על עצמך איך אמרה לי אחת הרופאות בסוף הכל עובר תרגישי טוב

לנטלי בדרך כלל דיכאון חרדתי קשור לאישיות את צעירה וכל החיים לפנייך תתמקדי בדברים שאת אוהבת אני גם חושב שאת צריכה לשנות את הטיפול תרגישי טוב ותהיי יותר אופטימית

לנטלי מה שאת מרגישה וכותבת הוא בדיוק האבסורד של הדכאון. מצד אחד יודעים שיוצאים מזה ויהיה בסדר, וישנם הרבה מאוד דברים טובים בחיים, אבל כאשר זה תוקף..... כל ההבנות והשכל הולכים הצידה. כמו אדם שהולך עם משקפי שמש מאוד כהים ביום והוא בטוח שערב, כיצד נשכנע אותו שהוא טועה כאשר הוא אינו מודע למשקפיים? כל השאלות והספקות שנמצאים בהרגשתך/מכתבך הם תוצאה של הדיכאון. לכן יש הקוראים לדיכאון מחלה ולא סתם הפרעה או מצב רוח.... לצערי אתן לך תשובה בנאלית. כאשר הדיכאון יחלוף תראי שגם המחשבות הקשורות לדיכאון חולפות..... בנאלי אבל נכון. דר' גיורא הידש