לדר' הידש היקר
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום דר'. כתבת לי על תשובתי למורן,שאינני עברתי משהו דומה או קרוב. כתבתי לה תשובה כי הזדהתי עם הנושא,וכי אני חושבת שכן עברתי משהו דומה. אם אתה חושב שטעיתי,זו זכותך. אני יכולה לומר לך שכשהסמים הכניסו אותי להזיות ופאניקה-חשתי היטב מה זה "סרט רע" מסמים,וכשקמתי למחרת{עדיין בתוך המצב הזה}-כמה שקשה להאמין אני כמעט יכולה לומר בבטחה{כמעט-כי אני לא רופאה כמובן},שקמתי למצב פסיכוטי. אומנם לא צרחתי או התנהגתי כמו משוגעת,אבל לא ידעתי איפה אני,הכל זז והסתובב, הכל נשמע מעוות ומוזר,הדבר היחיד שהצלחתי להתאמץ ולהבין זה שאינני רוצה שהורי יראו מה קורה לי. אז הלכתי מהר מהבית,עם חברתי הטובה,לא יכולתי לדבר או לזוז,והיא קראה לבחור{שבהמשך הפך לבעלי}. הוא לקח אותי,וכל "הפסיכוזה" יצאה עליו,כשעמדתי וכל הרצפה זזה-אמרתי את זה לו, כשהרגשתי כל הזמן דברים לגמרי פסיכופטים-שיש סביבי שדים,ופאניקות ודברים בלתי נסבלים-גם הוצאתי זאת אצלו. וה"גדולה" היחידה במצב הזה,שמפרידה ביני לבין אדם שמוגדר "פסיכוטי" היא שהצלחתי לא להראות זאת כלפי כולם,אלא במקור אחד בלבד,וכמובן להבין{בקושי} שזה לא נכון מה שאני חשה. ההבנה הקטנה הזאת{שבכוחות כ"כ חזקים שאבתי ונלחמתי בתוכי במהלך כל הזמן הזה} היתה דבר כמעט בלתי אפשרי. לא לצרוח "הצילו" ולהתייחס לכל מה שאני ראיתי והרגשתי-היה קשה יותר מכל דבר בעולם הזה. לעשות הפרדה בלתי אפשרית בין מה שקורה בי-כל כולי-לבין לקלוט שזה לא נכון ולא להוציא זאת כלפי חוץ,היה דבר כ"כ קשה ונטול כל הגיון. אני יודעת בודאות שאם לא היתי נאחזת בבעלי,והוא לא היה שם הכל היה פורץ החוצה אל מול כולם. אני גם חושבת שכל "ההאחזות" שלי בבעלי ואפילו אם אני מגדירה את זה "כעזרה" זה בהחלט לא היתה עזרה"נורמלית" או פשוט אדם שמפחד ומישהו מרגיע אותו. זו "עזרה"-שהיא עצמה פסיכוטית במקצת,ובתוך מצב ממש הזייתי-נאחזתי באיזושהי "הצלה" ופשוט מלאתי את עצמי באמונה שהוא מרגיש מה קורה לי ועוזר לי. חשבתי שהוא ממש רואה וחש את זה,ופשוט מציל אותי ואומר לי מה לחשוב,ואיך להרגיש. ונאחזתי בתוך הבלאגן הזה "בתחושה" שלו,תחושה אחת שתישאר ולא תהפוך לי להזיה. אבל זה בהחלט לא היתה "תחושה" נורמלית. לא היה מדובר בזוגיות,או באהבה,או בתמיכה. אלא באלמנטים של "הצלה" והיאחזות בתוך משהו ממש לא בסדר. אך זה היה הדבר היחיד שהיה לי. אני חושבת שגם בגלל האלמנט "הפסיכוטי" עצמו של ה"עזרה"-שכמובן נבע ממצב שהוא פסיכוטי,בגלל זה בזמן שגיליתי שהוא שיקר לי פתאום,ולאחר מכן נאמרו לי על ידי חבר שלו{לפני האונס}המון דברים איומים,שעיוותו לי את התפיסה היחידה{והלא נורמלית מראש}של בעלי,שקעתי לגמריי,ונכנסתי להזיות. אני חושבת שנכנסתי להזיות מהדברים שנאמרו לי-קפאתי-השתתקתי-נסגרה למול עיני כל המציאות פתאום,פשוט נסגרה. ונכנסתי לעולם הזייתי -שהראש שלי יצר-וכמעט ולא השתחררתי מן העולם הזה. דר',כמובן שאני הראשונה שרוצה להאמין,ורוצה לשמוע,שלמרות שזה נראה לי כך,אין ולא היה מדובר במצב פסיכוטי. אך אני אומרת את הדברים כמו שהם. גם בכל הקבלה שלי לעצם הפרידה כיום-יש יותר אלמנטים פסיכוטים מאשר נורמלים. ישנם שני צדדים- ההגיוני-והמאוד לא הגיוני. בהגיוני אני איכשהו יכולה להסתכל בצורה "נורמלית" על הדברים,ולומר לעצמי שאינני רוצה אותו יותר בתור בעלי,ורוצה להמשיך בחיי. הלא הגיוני זה שהכל נראה לי פסיכוטי לחלוטין,שנלקחה לי "ההשקפה שלי על המציאות" שהכל מתעוות ונסגר כמו אז. אותה תחושה. וכשנכנסתי למצב הזה לפני כמעט4 חודשים,פשוט בבום אחד כאילו לתוך המצב של אחרי הסמים,מצב שלא שמעתי כלום,מצב דמיוני ודפוק{סליחה על השפה}ומשם גם נובעת האימה מההזיות ומאיבוד השפיות. אני מרגישה כל הזמן בין לבין. {כשההיגיון הוא החלק המיניטורי במשוואה}. כמעט מאבדת הכל...ונשארת איכשהו חזקה. אני אתאר לך כמה דברים,שאולי יסבירו לך למה אני משתמשת במילה "פסיכוטי". בתקופה עם בעלי,למשל היתה לי תחושה במשך תקופה-כשהינו ברכב,של הזיה,שהאוטו זז גם כשהוא עומד,שהכל שם זז בפנים ומציק לי בצורה מחרידה,והיתי מבטאת את זה בכריזה והתחננות לבעלי"תעזור לי"-בצורה מאוד לחוצה והיסטרית. והיכנסות לעוד יותר היסטרייה-כשהוא היה משתתק. בכי,לחץ,צעקות. בתקופה שהוא "התעלם" חתכתי את עצמי פעם בסכין גילוח ברגל{בכוונה} -אך בצורה מודעת,זאת אומרת לא רציתי לפגוע בעצמי בצורה חמורה בשום אופן,אבל רציתי שהוא יקלוט כבר כמה קשה לי. רציתי לזעזע אותו, שאלתי אותו"אני צריכה לכרות את הרגל שלי כדי שתאמין לי שאני במצוקה ותפסיק לשתוק ולהתעלם,ותדבר איתי כמו פעם?" כל מיני דברים שמעידים על מצב לא הגיוני במיוחד. לא הגיוני בכלל. ואני חוששת שהכל הכל לא היה וגם לא הגיוני כיום. שאיכשהו אני חזקה. רוב הזמן היתי במודעות מספקת כדי לא להתנהג כך מול אחרים{גרנו בבית הוריו,ואני מודה שלפעמים בזמנים קשים גם צעקתי עליו בהיסטרייה כשהוריו היו בבית}זה כבר היה חזק מדי כדי שאבחין ואשקול את התנהגותי בצורה שקולה. וכשאני מספרת את כל זה,זה נשמע כאילו זה מאחורי,אך זה לא. אני מודעת למצב שלי,ומודעת להכל,אך אני עוברת יומיום דברים שאני מנסה להגדיר לעצמי ולהאמין שהם חרדות,למשל אם שוחחתי קודם עם אחי,והוא ישב על הספה,בזמן שדיברתי איתו הרגשתי שאני עומדת לדמיין מישהו יושב לידו,שאתחיל לדבר עם מישהו דמיוני וכו'... ואני לא יודעת אם זו חרדה,או שזה קורה לי וכמעט מתרחש ואיכשהו אני נשארת הגיונית ומצליחה להתרכז בשיחה במקום בפסיכוזות. ראית את הסרט "נפלאות התבונה"? אם לא,אספר לך שמדובר במרצה באוניברסיטה, אדם אינטיליגנטי ובוגר, ובמהלך חצי סרט הצופה עד לדברים שקורים בחייו,למכרים שלו, לעבודות שהוא עושה....ובהמשך מסתבר שחצי מהדברים ומהחוויות שהיו עד כה,היו תוצרת של הראש שלו. הוא התקשה להבין. אך רוב האנשים סביבו לא היו כלל קימים. הסתבר שיש לו סכיזופרנייה. הוא הגיע לנקודה בה חשב רבות עם עצמו,והצליח לקלוט שמה שקורה לו לא בסדר, לא אמיתי,ואף להבין מה נכון ומה לא. הוא לא הצליח להעלים את הדמויות מראשו,ולא לשנות את הסיטואציות,אך הצליח בעזרת חוכמתו לחיות עם זה. לראות את האנשים הללו בבוקר,בזמן שהוא מגיע לאוניברסיטה,במקום לדבר איתם,לחייך חיוך קטנטן,ולהמשיך הלאה. הוא פיתח הבנה ויכולת להבחין מה אמיתי ומה לא. הוא החליט שלא יתן לזה לנצח אותו,וילחם עד הסוף. אני לא משוה את מצבי לשלו,ואני גם לא מושפעת מהסרט,את מה שאני חשה הרגשתי הרבה לפני שראיתי את הסרט. וכמובן שאינני נלחמת בדמיות או סכיזופרנייה אך אני מרגישה שש שנים במלחמה חזיתית של ההיגיון{המועט} על מול השאר.שבכוחות מאוד מאומצים של כל רגע נתון-אני מנסה שישאר ומלמדת את עצמי להשאר. בקושי. אני יודעת שאתה בוודאי יודע שהיתי רוצה לשמוע שאני טועה . ושיהיה בסדר.{השאלה אם זה אפשרי אחרי כל מה שתיארתי}. תודה.{וממש מתנצלת על האורך,ובנוגע לטיפול,אין צורך לומר לי שוב. אני יודעת.} שבוע טוב.
גם אם תקראי לזה פסיכוזה ותמשיכי לתאר את זה על חצי עמוד- זה עדיין לא פסיוכזה!!!
תודה:-)
קארין לדעתי ד"ר הידש יחזור שוב על תשובתו ויאמר לך שמדובר אך ורק בחרדה, והאמת היא שלא משנה עכשיו מה זה, חבל על כל שנייה שאת גוררת ואחזור ואומר לך ולא אכפת לי שאת לא רוצה לשמוע: את חייבת לראות רופא אמיתי שיאמר לך ישירות במה מדובר ויטפל בך. אין תירוצים. איני רופא אבל נראה לי שזה ממש הכרחי במקרה שלך ואפילו דחוף כי את הורסת לעצמך תחיים ולדעתי לא צריך לוותר לך וכן ללחוץ עליך בכיוון הטיפול. תראי שאחרי שתטופלי החיים שלך ישתנו ויהיו טובים יותר ואת "תצחקי" על המצב שלך היום. את חייבת לראות רופא אמיתי ולא להתחמק מזה! את חייבת עזרה אמיתית! אם את רוצה ואת רואה שזה מתאים לך את יכולה להמשיך לפרוק עומס בפורום אבל זה לא מספיק. אל תשלי את עצמך. את מקבלת תשובות, אולי נרגעת לזמן מאד קצר, אבל אחרכך שוב בחרדות. זה לא זה. במקביל את חייבת לפנות לטיפול אמיתי ומציאותי שיטפל בבעיה יותר לעומק וכמו שצריך. את חייבת לקחת את עצמך לטיפול. רק את. חבל לחכות לאיזה נס ואולי למישהו שיביא את הנס. עכשיו זו את ואת אחראית על חייך. את בלבד.
תודה נד על האכפתיות. אני יודעת שאני כותבת דברים מאוד קיצוניים,אך כמה שזה ישמע מוזר, במקביל לכך באמת מצבי בכללית משתפר ואני מרגישה יותר טוב מיום ליום. אני חושבת שפה בפורם,אני פשוט מוציאה את הדברים הכי "קשים" ואיומים שחבויים בי שנים,ובמקביל לכך אני באמת משפרת את חיי ותיפקודי. אני יודעת שאני אחראית לחיי,והבחירה שלי,למרות שקשה לקבל זאת,היא לנסות להתגבר בעצמי,ולהיות במצב שהיתי בו עד לפני שלשה חודשים. אני פשוט לא מסוגלת לקחת תרופות שאני לא מכירה לבדי,ללא תמיכה,אבל אני יודעת שטיפול זה הדבר הנחוץ,ואני יודעת שיום יבוא ואעשה זאת. אני מבינה שזה מעצבן שרואים אדם במצוקה,שמדבר מדבר...במקום לעזור לעצמו. אני לא נהנית מכך,ואני מקווה שאפשר להבין אותי בכך שאני לא יכולה לעבור תהליך טיפולי עכשיו-לבד. פשוט לבד. אבל אם היה בסדר בעבר בעזרת קצת קלונקס... אז אין סיבה שלא יהיה שוב,ב"ה. ובגלל שאני קצת במבוי סתום... עוזר לי לקרא את דברי הרופא, היתי שמחה פשוט לשמוע שיהיה בסדר במקום דיבורים על תרופות וטיפולים... תתפלא,אבל בעבר לקצת ניחומים והבנה ותמיכה...היו השפעה טובה ומועילה יותר מלכדור הכי טוב בעולם. זה בעצם הדבר היחיד שאני מחפשת פה....
