לדר' גיורא הידש
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום, רציתי להתייעץ איתך בקשר לבעיה שיש לי (דיכאונות)... האמת שעד היום לא ראיתי בזה שום בעיה, אבל רק לאחרונה, אחרי שחברה שלי האירה את עיניי עם מס' כתבות שקראה, התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה לבדוק את זה.. כבר כמה שנים שכל כמה זמן יש לי תקופה קצרה של דיכאון (יומיים-שבוע), אני לא יודעת בדיוק מה התדירות, אבל זה משהו כמו בין חודש ל-3 חודשים.... עד היום לא שמתי לב למה שעובר עליי כשאני בדיכאון כזה, אבל אחרי שחברתי העלתה כמה תופעות, כמו דיבור שקט, תנועות איטיות, בליעת מילים, נטייה לבכי (בכי שקט), מחשבות אובדניות והתעסקות במוות, התבודדות, חוסר יכולת להתרכז לזמן ממושך ועוד כמה דברים, שמתי לב שרוב הדברים שציינה ואולי יש עוד שלא ציינה עוברים עליי בתקופה כזו של דיכאון, ולמרות שזה עדיין נראה לי די נורמלי- זה שווה בדיקה... אצלי זה קורה ככה (ככה, לפחות, זה היה בפעם האחרונה- לפני כשבועיים), לפעמים קורה לי משהו מאוד משמח או שאני סתם במצב רוח ממש מ-מ-ש טוב (עד כדי כך שאני מרגישה כאילו אין מישהו יותר מאושר ויותר קורן ממני), ואז בלי לשים לב (וגם אין לי ממש שליטה על זה), אני מתחילה לצרוח בהתלהבות, לדבר מהר (ולדבר הרבה שטויות!) ולאהוב את כולם ולהתנהג כמו איזו היפראקטיבית... ואז הערה הכי קטנה של בנאדם (שמתי לב שאני חוטפת מבטים מוזרים כאלה), או שמשהו לא טוב קורה, ואז.. בום.. אני נכנסת למין דיכאון נוראי כזה, של הרבה דמעות וכאב חזק כזה בלב ובבטן, ולא בא לי לעשות כלום, והכל נראה לי חסר חשיבות לחלוטין, ואני פשוט יושבת ובוהה באיזה משהו ולא בא לי לדבר בכלל (כאילו אף אחד גם ככה לא רוצה לשמוע ואני גם לא בטוחה מה אני רוצה להגיד ואם זה בכלל בטוח להגיד את זה ואם זה נכון) ואני מגמגת ומדברת מתחת לנשימה.. כשאני בבית, אני פשוט מסתגרת בחדר ושוכבת במיטה (גם לישון אני לא מצליחה), וכשהייתי בתקופה של הלימודים (סיימתי לפני שנה), למדתי בפנימייה, אז פשוט הייתי נשארת בחדר ומחסירה ימיי לימודים, או שהייתי הולכת לבי"ס, אבל הייתי פשוט שוכבת על השולחן עם חצי גוף.. כשהייתי בקורס בצבא הוצאתי בי"תים ונשארתי בחדר, ועכשיו בתפקיד זה קרה לי רק פעם אחת, אז פשוט ישבתי במשרד... ואני כל הזמן רק חושבת (אולי אפילו מקווה) שידרוס אותי אוטובוס או שאני אהיה בפיגוע או שמישהו יירה בי כבר או שיהיה לי סרטן ממהיר או משהו.. רק למות!!! אחד התופעות שחברתי סיפרה לי עליהם הוא חוסר תיאבון..... אבל אני אוכלת די הרבה.. אבל לא מרעב.. סתם.. אין לי אפילו מושג למה... זה גם ככה לא טעים לי... פשוט סתם... עכשיו, אני חיילת ואני לא רוצה ללכת לקב"ן או לפסיכיאטר או משהו, כי אני לא רוצה שיורידו לי פרופיל, ולמרות שכשאני בתקופה עצובה שכזאת לא ממש אכפת לי מה יהיה ואני די מקווה לא לקום בבוקר, עכשיו, כשאני יכולה לחשוב בצלילות, אני רוצה להתקדם, ולצאת לקצונה.. ואני מפחדת שאם באמת יש לי סיבה לדאוג בקשר לכל מה שכתבתי למעלה, אז יורידו לי פרופיל ויהיה לי פרופיל נפשי.. ואז זה גם די יהרוס לי בהמשך החיים האזרחיים... אז אם אתה בבקשה יכול לעזור לי ולהגיד לי אם באמת יש כאן משהו, אני אודה לך מאוד... בתודה מראש, אני
דיכאון בינוני משולב בהתקפים היפומאנים
לחיילת לצערי כפי שכתבת הדברים מעוררים דאגה מסויימת ויש צורך להגיע לאבחון מסודר אצל פסיכיאטר מבלי לרוץ למסקנות קיצוניות כפי שעשה קודמי. עם זאת את מתארת מצבים של מחשבות על מוות ולכן למרות ההסתגויות שלך והחרדות במסגרת הצבאית הייתי מציע שתגיעי לאבחון. שבוע טוב דר' גיורא הידש
