לדר' הידש
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
תודה על תשובתך. אני צריכה לשאול משהו,כי לצערי קראתי פה שאלות של אנשים לגביי הקלונקס{שזו בדיוק הסיבה שאני לא צריכה להכנס לפה יותר ולהתרכז בדברים אחרים},אך מכיוון שקראתי,{ובפעם הבאה פשוט אקרא את תשובתך ולא אתעסק עם לקרא שאלות לגביי קלונקס},רציתי רק לוודא כמה דברים{שוב}. 0.25 מ"ג גם באופן קבוע,לא יכול לעשות נזקים במוח נכון?{כגון שיכחה וכו}, וכשדיברו על "תופעות לוואי" שקשורות לקלונקס{כגון הזיות},התכוונו אך ורק תופעה שקיימת בגמילה,לא במהלך השימוש,נכון? כי יש דברים שקרו לי,למשל לפני חודש בערך,התעוררתי בבוקר כי מתוך שינה ממש שמעתי את אבי קורא לי בשמי-והתעוררתי מזה,וכשקמתי ראיתי שהוא לא בחדר בכלל. שאלתי אותו לאחר מכן אם הוא ניסה להעיר אותי בבוקר,והוא אמר שכן אך זה היה בערך שעתיים לפני שקמתי. אז איך שמעתי אותו כשהתעוררתי? יכול להיות שהראש זכר את זה פשוט,ואחרי שעתיים שמעתי אותו?? ואתמול בלילה כשישבתי בחדרי,גם היה נדמה לי ששמעתי אותו קורא לי מהמטבח{שלפעמים הוא עושה זאת כשיש משהו מעניין בטלויזייה}אז הלכתי לבדוק{לא אמרתי דבר} אך ע"פי התנהגותו הבנתי שהוא לא קרא לי. זה הזיות?? או שזה נובע לי מהפחד והפאניקה? וזה לא קשור לקלונקס,נכון? אני רוצה לציין שכמובן נבהלתי מעצמי,וכבר העברתי סיטואציות שלמות במוח,שעכשיו אשמע אותו קורא לי בראש כל הזמן,ואשתגע,ויאשפזו אותי. אשמח לשמוע את דעתך. ורציתי גם לספר לך שאתמול נפגשתי עם ידיד שלי,טיילנו קצת,ודיברנו,והייה נחמד,רק שלפני שירדתי לפגוש אותו הלב שלי דפק נורא חזק,הזעתי,חשבתי שאחטוף התקף לב. אך כמובן שלא נתתי לזה להכניע אותי,כי אני יודעת שהדבר הכי טוב שאוכל לעשות למען עצמי הוא לחיות. ובאמת לאט לאט כשהתחלתי לדבר איתו,הלב נרגע,והיה בסדר. והיום היה לי ראיון עבודה שקבעתי בבוקר,אך הרגשתי שזה יותר מדיי בשבילי,ושקשה לי מדיי,אז ביטלתי את זה,ובמקום הלכתי להסתובב קצת בחוץ. אמרתי לעצמי שזה בסדר,ואעשה את זה בשלבים אם קשה לי,שקודם אתרגל קצת להיות בחוץ בשעות היום,לראות אנשים,{מה שלא עשיתי הרבה זמן כי היתי בחרדות נורא חזקות בתוכי}.נכנסתי לחנות לקנות משהו,{שזה כבר צעד בשבילי},כמובן שבתוכי פחדתי שפתאום"אאבד שליטה" אצעק או משהו,שאשתגע.{אני לא מבינה למה הפחד שלי כל הזמן סביב להשתגע,לאבד את השפיות,לשקוע בהזיות-זו התחושה שנוצרה לי מאז הסמים-שהכל חסר שליטה}. אך אני מקווה לחזור למצב שהיתי בו במשך שנתיים,שלא פחדתי מעצמי,והרגשתי שאני בסדר והיה לי טוב. אני מודעת לכך שאצלי יש שלבים בחרדה. יש חרדות "קטנות"-כמו הדפיקות לב וכו' וכשמדובר רק בזה אין לי בעיה להתגבר על זה וזה לאט לאט עם התפקוד-גם עובר לי.{זה מצב טוב מבחינתי}. ויש מצב יותר עמוק,שאליו נכנסתי לפני שלשה חודשים-שזה ממש פאניקה טוטאלית,תחושה כמו בסמים,פאניקה בתוכי מהכל,מעצמי,איבוד עצמי לגמריי. והתקווה שלי היא להרגע בתוכי,עם עצמי,להרגיש שהכל בסדר ושאני לא משתגעת,ולחזור למצב השני אפילו-שעליו אני מתגברת בקלות. כי במצב של הפאניקה הטוטאלית,אני לא יכולה להתרכז בכלום,אני בהיסטרייה עם עצמי. ובמצב של "החרדות הקטנות",אני כבר יותר שקטה עם עצמי,רוצה לחיות יכולה לחשוב בנחת,רואה מה הולך סביבי,ושטויות כמו דפיקות לב-ותופעות חרדה למיניהן לא משתקות אותי ולא מונעות ממני לחיות,וכבר למדתי היטב איך להתגבר עלייהן. הבעיה החזקה היא עם עצמי,כשכמו בחודשים הללו הכל אימה לי בתוכי. אני אפילו חושבת לעצמי:"אולי את בכלל לא מפחדת",סתם אומרת לעצמך שאת בחרדה, בזמן שאת משוגעת בעצם." חרדה זה גם מקרה כמו שלי? שלא מדובר בהתקפים,אלא במשהו תמידי,וגם לא מתבטא{מלבד מקרים מסוימים} בתופעות גופניות,אלא מחשבות,תחושות שאני לא בסדר וכו' הכוונה היא האם חרדה חייבת לכלול פחד? אם לפעמים אני לא מפחדת,אלא רק מרגישה שאני לא בסדר,זו חרדה? אני מתנצלת על אורך המכתב,פשוט צירפתי את כל התלבטותי,כי אני רוצה להמשיך ולנסות לחיות,וכמו שראית,לא מועיל לי להכנס ולקרא על קלונקס וכו,זה סתם גורם לי להשאר במעגל הזה של הבעיות,במקום להתגבר. {גם עכשיו אני מרגישה כמו פסיכופטית,שאמרתי שלא אכתוב יותר,ובעקבות מה שקראתי על הקלונקס אני שוב כותבת}. אני מקווה שתבין,ואם תוכל לענות לי על מס' שאלותיי {שפרוסות לאורך המכתב}אודה לך. המון המון תודה. קארין.
מה את פוחדת כל כך מהקלונקס אני כבר שנה וחצי עם קלונקס 1.5 מילגרם ומרוניל ואמא ל3 ילדים לא קל אבל אם צריכים לקחת אותו לוקחים זה לא עושה שום הזיות זה פשוט מרגיע ל6 או 7 שעות מפני החרדות . לא לפחד מהתרופה הפחד הוא מהחרדה שמגיע ואי אפשר להשתלט אליה תהני מהתרופה ומהחיים . אני כבר עברתי 3 משברים כאלו אחרי לידות ובלי קלונקס אני פשוט לא מתפקדת נכון שרציתי להיות בריאה נפשית ולתפקד כמו אמא בריאה אבל זהו גורלי וצריך לקחת הכל בפרופורציה לי עברו החרדות אחרי שנתיים של משברים וירדתי מהקלונקס בהדרגה אז כמו שאדם סובל מלב אנחנו סובלים מחרדות
אני מצליחה להבחין במכתב שלך בכמה סממנים חיוביים. יופי! את יוצאת מהבית, את נפגשת עם אנשים, זה טוב. אל תאיצי את הקצב, תלכי בקצב שמתאים לך. כמובן שהדברים לא ייעלמו בבת אחת, אבל קחי כל יום בנפרד, תנסי כל יום לחשוב קצת פחות, תבדקי מה עושה לך טו ותתמידי איתו, תנסי להתרחק ממה שעושה לך רע. הקלונקס לא משגע אותך ולא ישגע אותך. הפחד מהשיגעון ומאיבוד העשתונות הוא ה- דבר שמעיד שאת נורמלית. הקולות ששומעים אנשים 'משוגעים הם לא כאלו קולות, יש להם אופי אחר לחלוטין (אני לא מפרטת כדי שלא תכניסי לעצמך לראש שאת שומעת אותם). דבר נוסף- אל תהיי עסוקה כל כך בהצהרות , אל תנסי לדחוק בעצמך, אם בא לך להכנס לפורום - תינסי, אם לא בא, אל תיכנסי. הכל בקצב ובמינון שמתאים. ולא, את ממש לא משוגעת. אולי קצת פסיכית( סתאאם, בצחוק). בי חמודה, דנה.
תלכי לקבל טיפול, כי התרופות מרפאות ולא להיפך !! את לא מתביישת ? תפסיקי להטריד את הרופא במכתבים ארוכים !! טיפול דחוף וזהו, OK ?? בהצלחה !
צריך לאשפז אותך במחלקה סגורה.
ממש לא רעיון טוב להגיע למקומות כאלה. צריך לזכור כי כל מי שכותב כאן נמצא במצוקה מסויימת ולצאת תמיד מנקודת הנחה זו, ולכבד אותו. דנה.
