לדר' הידש

תודה מכל הלב על מילותיך. ברגע שתהיה לי תמיכה{מהסוג שאני זקוקה לה} אפנה אליך לטיפול "אמיתי",ובינתיים אני מקווה שהכל יהיה בסדר. ואם חס וחלילה יקרה לי מה שקרה לפני3 שנים,אני אקח יותר קלונקס{אם אצליח להבין מה קורה איתי},לפחות אני מרגישה כבר שאין לי מה לחשוש מהקלונקס,ובמקרה מצוקה{אתה יודע למה אני מתכוונת} אוכל לקחת יותר-וזה יועיל. אני חושבת שכל הפאניקה להשתגע,והפחד שיקרו לי שוב הזיות כמו באונס,זה בגלל שאני בתקופה נורא מפחידה בגלל שאין לי יותר את בעלי ואת התמיכה שלו-היא נהרסה,אז אני חשה ונכנסתי לפאניקה מהכל,כי התחושה של "הלבד" הזו,היא באיזשהו מקום גובלת לתחושה שהיתה לי בזמן האונס. פחות נבהלתי מהאונס עצמו,ויותר מהדברים שהאדם הזה אמר לי על בעלי-והשאירו אותי באיזה מקום מפחיד,מעוות,והרסו לי את כל מה שראיתי מאז הסמים,את הראייה שלי על בעלי,שהיתה הדבר הכי חזק שעזר לי "לשמור על ההגיון" וכשהאדם הזה אמר לי את כל מה שאמר על בעלי-הוא הפך לי את הכל לסיוט. אומנם התגברתי על זה אח"כ,ואפילו שנתיים היתי בסדר,אך עכשיו עם כל הפרידה מבעלי,והצורה שבה זה נעשה,והייחס שלו שהראה לי שהוא לא מבין,שאני לבד,זה איפשהו דומה למה שהרגשתי באונס כשנאמרו לי הדברים הנוראים. זה איפשהו גורם לי לתחושה של "עיוות" כל מה שהבנתי וראיתי,עיוות של האדם שבטחתי בו- ובהשלכה-עיוות של כל מה שבתוכי.ולכן הפחד שגם אכנס שוב להזיות{לפני שהתחלתי לקחת את הקלונקס שוב,המצב שלי היה כ"כ נורא-פאניקה ותחושה שהכל מתעוות לי ואני לא רואה יותר את המציאות,שאני חושבת שאם לא היתי לוקחת את הקלונקס יתכן והיתי נכנסת שוב להזיות,כי היה לי מפחיד ומעוות כמו בזמן האונס}. בקיצור,תודה דר'. נקווה שיהיה טוב.

רציתי דווקא לשאול משהו קטן,שקשור בבעלי.{למרות שהצהרתי שלא אשאל יותר-דבר קטנטן שקשור בבעלי} אשמח לדעת את דעתך. הוא בחור צעיר,וכשהכרתי אותו,אומנם איתי הוא היה מדבר כמובן,אך כלפי חוץ-כלפי משפחתו למשל,הוא לפעמים{ואפילו רוב הזמן} ממש לא מגיב כשמדברים איתו,פשוט לא עונה להם,כאילו הם אוויר. כששאלתי אותו פעם למה הוא עושה את זה,הוא אמר שהוא לא אוהב ששואלים אותו שאלות,והוא לא רוצה את הבילבולי מוח שלהם,כך שהוא מעדיף להתעלם. העניין הוא שגם עם חברים {רק אנשים קרובים} הוא נהג כך. ובהמשך הקשר שלנו זה התחיל להיות גם איתי.{מה שכמובן ייצר אצלנו מלכתחילה את המשבר בנישואין} ואני כמובן רק נהיתי יותר לחוצה,ונכנסתי לחרדות. הוא נהג לומר לי שאני גורמת לו להשתתק.{וכמה שיותר נבהלתי מכך-הוא יותר השתתק} הכוונה שאם קצת לוחצים עליו,או קצת שואלים אותו שאלות,או פונים אליו,הוא פשוט מתעלם כאילו הוא לא שומע אותך בכלל.{ובגלל שאני היתי במצוקה חשבתי שזו אשמתי,לא הבנתי מה קורה וכמובן נכנסתי למצבים מלחיצים}. כל הזמן איתו יש תחושה שלא מכירים אותו ממש.אני כמובן חשבתי שאני מכירה אותו-אך כנראה שלא,כנראה שבגלל האופי "הנוח" והשקט והמופנם שלו היה לי קל לראות את מה שרציתי-הבנה עמוקה-חוכמה-מסירות וכו'. אפילו הבוס שלו אמר לו:"אני מכיר אותך8שנים-ואין לי מושג ממש מי אתה באמת". וזאת למרות שהם עובדים צמוד,ומשוחחים רוב היום. זה לא מוזר? איך אדם יוצר הרגשה כזו אצל אחרים?{זה מפחיד} ודבר נוסף שרציתי לשאול, האם זה נורמלי,כשחזרנו להיות יחד פעם אחרונה,יום אחד בלילה כשישנו,הוא פתאום צרח,ממש צרח,ומהר הערתי אותו. הוא אמר שהיה לו סיוט. זה נורמלי? {כנראה אני שואלת את זה כי תמיד נזקקתי לראות אותו כחזק,כנורמלי מאוד,כדי שאוכל להסתמך על דבריו ולהיאחז בו,ומפחיד אותי לחשוב שהוא לא בסדר,או שאינני יודעת מי הוא כי זה יוצר לי בילבול}. האם זו לא אשמתי שהוא לא ענה לי הרבה?כי אותי זה הכניס להרגשה שאני לא נורמלית שלא מתייחסים אלייה ושקעתי במצבים מפחידים. זו אשמתי?או שיתכן שזה בגלל האופי שלו? למה אדם מתנהג ככה?והאם זה טבעי שזה גרם לי להרגיש שאני לא מכירה אותו,וכמו עכשיו-שבפתאומיות וללא הסבר הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג כלפיי,זה בסדר שאני מרגישה חרדה-ושכל מה "שראיתי" שנים לא מובן לי?כמו שחשתי בזמן האונס כשנאמרו לי דברים נוראים?

לקארין כנראה גם לבעלך יש חולשות וזו דרך לא בוגרת להתמודד עם קושי ועם חרדה. בכל אופן שיהיה לך רק טוב ותהיי חזקה ותשמרי על עצמך הידש