לדר' הידש היקר

באמת תודה לך. פשוט כל העיניין הזה עם הצו החזיר אותי למצב קצת יותר מפחיד. אני עכשיו יודעת שאהיה חייבת לבוא ולמרות שזה גם רצוני,זה נורא מפחיד כשזה בצורה כזו. ועוד יותר מפחיד שבעלי לא היה יכול מספיק להבין אותי בשביל להיות קצת סבלני,ולתת לי קצת להתאושש ולהיות מסוגלת להתמודד. זה כאילו כל מה שהבנתי וראיתי התמוסס. וקשה לי להבין. רציתי לשאול אותך האם זה נורמלי,במצב חרדתי\טראומתי{או מה שזה לא יהיה}שאני בו בחודשים האחרונים,שגם יש לי חלומות מוזרים, למשל היום חלמתי על הבחור שאנס אותי, ועוד כל מיני אנשים מהעבר,רק שבחלום היתיי ידידה שלו ודיברנו וצחקנו כאילו הכל בסדר, וברקע כמובן תחושת אימים.מוזריות בעיקר. אני מרגישה כשאני יושנת כאילו אין לי מנוחה רק נרדמת...ומתחילים בלאגנים. כאילו אין שקט לרגע אחד. היתי רוצה לא לחלום פשוט, שיהיה לי שקט לפחות בשינה. ואז כשאני מתעוררת,ממש כמו לקום לאבל,לסיוט,לידיעה שהנה,תיכף שוב הראש שלי מתחיל עם פחד מהזיות,שוב לא יכולה להסתכל סביבי "בנחת",ומן פחד שאני קמה למשהו לא בסדר. חרדה ממשהו מסויים,למשל אם אדם חרד שהוא לא בסדר,שקורה לו משהו לא בסדר,שמאז הסמים הכל כמו בסמים,חרדה מהזיות,מכל המציאות, יכולה לגרום ממש להרגיש דברים? החרדה עצמה? זאת אומרת אם אני באיזשהו מקום חרדה מכל זה,ומכל מה שקורה בתוכי מאז הסמים,אז החרדה יוצרת תחושות שאני מנותקת,האם החרדה גורמת להרגיש שהדברים קורים לך? כנראה שכן,כמו שמחרדה יכולות להיות דפיקות לב,סחרחורות,וכל זה,אז כנראה שאם אני בחרדה ממה שקורה בתוכי,מעצמי-כי מאז ההתקף נבהלתי פחד מוות ממה שנוצר בתוכי, מזה שדברים כאלו מוזרים ומעוותים הרגשתי בזמן ההתקף מהסמים,כל מה שעברתי בזמן ההתקף עצמו,זה דברים שקורים בתוך הראש-בפתאומיות,כשלקחתי את הסם,פתאום בבום אחד נכנסתי למשהו זוועתי,כל מי שאני בפנים פתאום התעוותה,כל המציאות,זה הדבר הכי נורא שקיים על פני האדמה. סיפרתי לך בערך מה הרגשתי בהתקף,איך בשנייה נכנסתי למשהו לגמריי פסיכופטי,איך נלקח ממני בשנייה כל מי שהייתי לפני זה,פשוט פתאום הכל היה זוועתי,אני חושבת שאפילו כמעט מתתי. נפלתי על הרצפה,נחנקתי,הקאתי,הלב שלי כמעט התפוצץ. פתאום בשנייה ראיתי הכל מעוות,שמעתי הכל מעוות,שמעתי קול שאומר לי שאשתגע לנצח,והזמן...אלוהים איך שכל תחושת הזמן התעוותה.רגע מהר מדיי,רגע נצח. והאדם שנתן לי את הסם כאילו נהנה מזה,כאילו שיחק עם הראש שלי. הוא אמר לי בזמן שישבתי בהזיות:"נכון שאת מרגישה שעברו שעות?" "תסתכלי על השעון" ופתאום אני רואה שעברה דקה. זה היה מזעזע,ואני לא יודעת מה הוא נתן לי אפילו. כנראה שזה היה יותר מגראס. אני לא יודעת איך נשארתי "שפוייה" בכלל. בזמן שזה קרה לי-באותן שעות רק ניסיתי לחשוב בהיגיון,להגיד לעצמי שאני בסדר ושזה תיכף עובר. לשמור על עצמי בפנים-על שמץ של שפיות.עברו שעות,וההשפעה היתה אמורה לעבור,ועדיין לא עברה. עד שלבסוף נרדמתי,הכרחתי את עצמי לישון מייד,אמרתי לעצמי שאקום הכל יעבור. וקמתי לסיוט. לא יצאתי מזה. אני מפחדת שבעצם השתגעתי מאז,או כמעט השתגעתי, ורק איכשהו בנס,הייתי כ"כ חזקה להקשיב למילים של בעלי שעזר לי,להצליח לקלוט משהו בתוך כל זה,ולשמור על עצמי שפוייה. אני מפחדת שזה כל מה שזה היה,ובעצם הכל קיים בי{ותמיד זה היה בי מאז הסמים,רק שהצלחתי להבין שזו רק טראומה,ולראות את בעלי,ולחיות עם זה,ולהבין שזה לא קורה לי עכשיו אלא תחושות ממה שקרה לי,ובכך ראיתי מעט הגיון}. בגלל זה אני כ"כ מפחדת עכשיו,שאם בעלי בעצם בכלל לא הבין מה קורה לי,ולא באמת ראה{כי אם הוא היה יודע-אז גם עכשיו הוא היה יודע,ולא היה מסוגל לעשות לי דברים מפחידים ומבין מה עובר עליי}אז זה אומר שאיכשהו "הצלתי" את עצמי משיגעון מוחלט ומלהשאר בחוסר הגיון הזה לנצח,סתם על סמך איזו פנטזייה-ששום דבר לא היה נכון,ושבנס איכשהו ניצלתי משיגעון מוחלט,ועכשיו כשאני לבד מבחינת הסברים והבנה,אני כמעט שוקעת בהכל ולא יכולה להאמין, ולהמשיך להשאר בהיגיון שייצרתי לי,בהבנה שממול כל הדברים הללו שאני חשה בתוכי. ופחד שלא ישאר דבר מלבד זה. שאני לאט לאט אטבע לחלוטין,ויאבד את המעט ראייה של המציאות שהצלחתי להבין בזכות כך שנוצרה לי הבנה שזה לא קורה לי עכשיו,ויאבד לגמריי את כל המעט שמצאתי בתוכי בקושי רב,מתוך כל המצב המוזר וההזייתי הזה,ששאבתי כוחות והבנה להסתכל על עצמי ולהבין מה קורה לי. בגלל כל המצב עם בעלי,אני לא "בחרדות" קטנות{למרות שגם הן קיימות} אלא אני מרגישה שאני תלוייה על חוט השערה. ואני נלחמת להמשיך לראות ולחוש דברים "נורמליים",להבין מה קורה סביבי,ולנסות איכשהו לשמור על החוט מלהקרע.{במטאפוריות כמובן}. אני יודעת שהמצב שלי קשה,ושהאינסטינקט הראשון הוא לומר לי ללכת מייד לטיפול,אבל בבקשה בוא לא נחזור לזה שוב,אני יודעת את זה. עד לפני שלשה חודשים-ובמשך שנתיים,מצבי היה ממש טוב,וזה לאחר3שנים מאוד קשות. ולא הייתי רוצה להכנע בגלל שכרגע נורא מבולבל לי.בגלל שאני מרגישה התמוטטות עקב המצב עם בעלי-וההשפעה של חוסר ההבנה שלו-ועקב כך שלי למצב. בגלל זה חשוב לי לשאול אותך בתור רופא, האם אני יכולה להרגע בכך שאין דבר כזה "שכמעט" השתגעתי אחרי הסמים,"ואיכשהו" נוצרה לי הבנה,ראייה הגיונית,זאת אומרת האם מראש לא היה מדובר בשיגעון-כי אם כן לא הייתי יכולה להלחם בכך,כמו שחשתי,כמו שאני עדיין חשה,והמציאות וההבנה שלי,וזה שבמשך שנתיים השתחררתי מזה מאוד בזכות הבנה,ותיפקדתי והרגשתי וחייתי,והיו בי המון דברים ותחושות רגילות,זה מראה שזה קיים בי, ושזה לא עקב כך "שהצלחתי איכשהו להנצל משיגעון" ולהלחם בזה,אלא כי לא היה מדובר בשיגעון אלא בחרדות וטראומה ממה שקרה לי. שאני לא באמת "תלוייה על חוט השערה"? תודה מכל ליבי,על הקריאה וההיתיחסות,אני מקווה שהצלחתי להעביר את מה שעובר עליי. ושיהיה לך שבוע טוב ונעים.

הי נטלי. אני לא יודעת כמה משקל יש למה שאכתוב לך, אבל מבחינת החלומות- זה נראה לי טבעי לחלוטין שתחלמי על דברים שמטרידים אותך במהלך היום,בחלום עצמו את לא יכולה 'להשתגע' או לאבד את השפיות כך שאת יכולה להיות רגועה. מבחינת ה'שיגעון' בזמן הערות- יש משפט מספר שנקרא 'דור הפרוזק', אני לא זוכרת כמובן את המשפט אבל רוח הדברים היא שאדם אינו יכול לבחור אם להשתגע או לא. מי שהוא פסיכוטי, אינו יכול להיות בעל שיפוט מציאות כמו זה שאת מוכיחה כאן במכתבייך. בתכנית הבוקר בערוץ 10 התארחה אם של מישהי שנפטרה בעקבות נטילת כדור אקסטזי, והנתונים שנתכתבו שם היו מדהימים, כ- 10% מהנוטלים סבלו מחרדות/דיכאון/ התקפי פאניקה ונזקקו לטיפול פסיכיאטרי וכ 2% אושפזו במחלקות פסיכיאטריות. שוב, מדובר על אקסטזי. בכל מקרה, נראה שאין מנוס מלסיים את הסיפור עם בעלך ולהגיע לכל הדיונים שצריך. המשפט שהוא אמר לך והשימוש במילה 'פסיכית' הם לדעתי שוליים, כולנו משתמשים במשפט זה מפעם לפעם (מודה...), לדעתי רמת הרגישות שלך גבוהה, במיוחד ממשפטים כגון אלו,אבל פסיכית את לא. את בוודאי חרדה מאוד, בוודאי סובלת ממצוקה גדולה, אבל תרגעי כי כבר קיבלת תעודת שפיות.... תשמרי על עצמך, דנה.

תודה דנה. זה לא רק הקטע שהוא אמר לי "פסיכית",זה זה שפתאום הוא בכלל לא מבין מה אני רוצה,כאילו אני אדם זר,כשפניתי אליו מס' פעמים מאז שנפרדנו{כשנכנסתי לפחדים אז טילפנתי אליו} אז הוא אומנם אמר לי דברים כמו "תרגעי" אבל הוא לא הבין כמה אני במצוקה,ובאיזשהו מקום הרגשתי שהוא אפילו מזלזל במצוקה שלי. כאילו זה "שטויות" קטנות,בזמן שאני מרגישה שזה סוף העולם. ואז אני מרגישה שאם מראש הוא לא הבין מה קורה לי ובכלל לא ראה{אולי סתם תמך בי כי פשוט הוא רצה אותי} אז כל מה שהוא אמר לי,כל ההסברים,וכל הדרכים שבעזרתן עזרתי לעצמי להבין ולהרגע-הכל כאילו לא תקף. אני רק מקווה שהתוקף שלי לא יפוג גם כן...