לדר הידש תודה

תודה רבה רבה...... זה ממש עוזר לי שסיפרתי לך דברים אישיים על עצמי שפחדתי להגיד אותם אפילו כי חשבתי שאני משוגעת,והרגעת אותי. דרך אגב הורדתי במינון של הקלונקס,אני רוצה לקחת רק 0.25 מ"ג ליום,אני חושבת שלי זה מספיק,זה מרגיע אותי,ואת שאר העבודה של כל החששות והבילבול מזה שפתאום אין לי את בעלי{לא פיזית-נפשית}אני צריכה לעשות בעצמי. כי אני מכירה את עצמי כ"כ טוב,כש"נפלתי" לפני חודשיים למצוקה הזאת התחלתי מייד לחשוב על כך שאני חייבת להבין למה זה קורה לי,זה לא קורה ללא סיבה.שום דבר לא קורה ללא סיבה,גם תהליכים נפשיים. הבנתי שנוצרה לי פאניקה כי האדם שעזר לי והאמנתי וסמכתי על דבריו-כאילו לא קיים בשבילי,הוא היה הביטחון שלי וחלק בלתי נפרד מהמצב שלי{לצערי,וכנראה גם לצערו} וברגע שהוא סרב לבוא כשאני במצוקה,או התעלם,פתאום האדם הזה לא קיים,ושנים הוא היה ההבנה שלי והראייה שלו היתה הראייה שלי,והטלתי את נפשי בידיו. ופתאום אני מרגישה שהוא לא יודע מה קורה לי בכלל,שלעולם לא ידע,וכל האדם שהכרתי וראיתי נעלם.ממש מישהו אחר. וזה איכשהו מקביל למצב שהיתי בו {אם קראת את מה שסיפרתי לפני כמה ימים על האונס} שגיליתי שהוא שיקר לי,ושכב עם אחרות כשעזבתי אותו,ונכנסתי לטראומה,וכל מה ש"חבר" שלו סיפר...וסיפר...והכניס אותי למצב שכאילו הוא לא קיים יותר. ההבנה שלי,הביטחון שלי,ההשקפה שלי על עצמי ועל כל מה שסביבי-הכל התעוות. וזב כנראה מה שאני חווה גם עכשיו,ובגלל זה כ"כ מפחיד לי. אז אני חייבת לעבוד על עצמי איכשהו ולא להיסחף לאימה! שלשום בלילה נפגשתי איתו עם בעלי,כי הוא היה צריך לחתום לי על מסמכים מסויימים{וזה לאחר חודש בערך שלא נפגשנו},ופתאום הוא התחיל לקנא לי,ולשאול אם אני יוצאת עם מישהו,ולהחמיא לי על איך שאני נראית. מצד אחד זה עודד אותי שהאדם שעוזר לי לא נעלם,שאם יש לו אליי עדין רגשות{ואני יודעת שיש לו} אז הוא נמצא שם לעזרתי בכל זאת,אך מצד שני הוא לא האדם שעזר לי ולעולם לא אוכל לחוש כלפיו כך יותר,גם אם היתי רוצה. כאילו הוא ייצר נזק בלתי הפיך ולא אוכל לראות אותו לעולם אותו דבר כבר,גם אם הוא היה עוזר לי הכי בעולם,כי הוא הוכיח לי שהוא לא מבין,הפקיר אותי במצוקה,זלזל במצוקה שלי,ועשה לי טראומה. כך שלא משנה מה הוא יעשה,וגם אם יהפך לנסיך החלומות הוא הרס את הכל. וזה ממש מפחיד שזה ככה. אני עכשיו יודעת שכל "האהבה" והתמיכה והעזרה שלו נבעו מזה שהוא היה מסנוור מהיופי שלי{וסליחה על הצניעות..}אבל יש לו חולשה ליופי,וכשהכרנו הוא אמר לי:"את מה שדמיינתי כל חיי,בתור מתבגר,ובמשך כל החיים שלמות" הוא מחפש שלמות חיצונית כאילו שזה הדבר הכי חשוב בעולם. ואת מי שאני ומה שקורה לי הוא בכלל לא ראה ולא הבין.ואני היתי ילדה תמימה,שזה חבר ראשון שלה וחשבתי שהוא מטפל בי ככה כי הוא באמת רואה.באמת יודע.עכשיו אני יודעת שכל ההסברים שלו והתמיכה שלו היו כדי לכבוש אותי,כדי לשכב איתי,כדי שאהייה שלו. אבל לעולם לא היתי שלו,אם הוא לא ראה אותי באמת,את נפשי,את מי שאני,את מה שקורה לי,אז לא היה לו אותי אפילו לא לרגע אחד. אמרתי לפני כמה זמן:"אם לא היה בליבך באמת לעזור לי,ולא באמת ראית מה קורה לי היית צריך לקחת אותי ישירות לקבל עזרה,ולא לשחק עם המוח שלי ולהשלות אותי שאתה עוזר ויודע",הוא היה לי כמו הצלה,כמו האדם הכי חזק בעולם שאני סומכת על כל מילה שלו. לא חשוב,מבחינתי הוא לא קיים יותר,ובגלל זה חזרתי למצב כמו אחרי הסמים כי כל מה שהיה מאז כאילו לא רלוונטי. הבנתי שבגלל זה נפלתי לכזה מצב. אתה כ"כ צודק,אני צריכה להתחיל לחיות גם אם זה עם פחד,וגם אם לא קיימת "ההצלה" שלי יותר,אני חייבת ללמוד לחזק את עצמי בזכותי ולא בזכות מישהו אחר. וזה כ"כ קשה,זה פתאום רק אני,באותו מצב של אחרי הסמים,וכל הפחדים מעצמי,ממה שקורה לי,הכל חזר למצב לא ברור ולא מובן לי. אבל אני לא אתן לזה לגמור אותי,הייתי כ"כ חזקה שנים,ואני עדיין ילדונת...עם חלומות לא ממומשים,עם רצונות שקשה לי להגיע אלייהם,עם חיים שלא אתן להם לחמוק ממני. מה שעזר לי שנים זה לומר לעצמי שהסמים עשו לי את זה,שכשמופיעים חרדות אז זה טראומה ממה שקרה לי,וייצרתי מן הפרדה ביני לבין החרדות. מסובך לא? הכוונה שהצלחתי להגיע לתחושה,של עצמי בפנים-וכל החרדות\מחשבות טורדניות\ פחד מעצמי\ הכל בגלל מה שקרה לי והתחושות שהסם עורר בי. עשיתי הפרדה ביני-לבין הדברים האלו,וככל שעשיתי יותר הפרדה,וככל שהבנתי שזה "תחושות מהסמים" כך התרחקתי מזה והתמלאתי יותר בעצמי. בגלל זה גם כ"כ התעקשתי כשאתה ועוד אנשים אמרו לי"הסיבה לא חשובה", בזכות ההבנה של "הסיבה" הזו הצלחתי לתפקד ולחיות ולהשתחרר,כשהבנתי שיש אותי,ויש את מה שקרה לי שגורם לתחושות "כמו". שאני לא אדם בחרדות. שאני אדם שיש לו חרדות.{שנובעות מסיבה ומגורם מסויים}. שגם אם אני חשה מוזר והכל מנותק,ופחד ועיוות,ואני נגיד באיזשהי סיטואצייה עם אנשים או משהו,אז אני אומרת לעצמי{כמו שבעלי נהג לומר לי} שזה הכל מהסמים,שהם הכניסו אותי לתחושות האלו,אבל אני לא מפחדת מהם כי אני יודעת שזה מהסמים,ואז ממשיכה כרגיל,אפילו עם התחושות,וההפרדה הזו בלי שאני שמה לב אפילו,מעלימה את התחושות. ככה היתי חזקה,וככה אני רוצה שוב להיות חזקה. אני יכולה לומר לעצמי שאני פשוט אדם בחרדות,שבכלל לא משנה מה הכניס אותי לזה, שזה קורה לי עכשיו ואז זה פשוט להרים ידיים ולהכנע לכל מה שהגראס עורר בי. וזה ליפול לאימה טוטאלית,שבאמת רק תרופות וטיפולים ועוד תרופות.... אבל אני צריכה להיות חזקה כמו פעם לעשות הכל,ולדעת שהסמים גרמו לי לתחושות האלו,אולי טראומה,אולי זכרונות חרדתיים,אולי תחושה שקשה להשתחרר ממנה כי היא היתה מפחידה מדיי,אבל בבסיס להאמין במה שבעלי אמר לי,שזה מהסמים. זה מה שהוציא אותי מהכל,וזה מה שייצר לי הבנה והתמודדות,ומציאה של עצמי בתוך החרדות. בטח קשה להבין אותי כי אני מנסה להסביר על תהליכים מחשבתיים שקרו בספונטאניות,ובעזרת בעלי,אבל בדיעבד אני מבינה איך נלחמתי וחזרתי לעצמי. אתה יכול להבין את זה,עד כמה הגורם עצמו לעניין{הסמים במקרה הזה} חשוב לי? עד כמה זה כן היה רלוונטי וכן עזר להבין וכן הוציא אותי מכל הפחדים והתחושות? עצם זה שכתבתי ונזכרתי בזה עכשיו,לאחר תקופה ארוכה שאני פשוט שוקעת בחרדות בלי להבין מה ולמה,ומרגישה שזה כל כולי ופשוט טובעת,עצם זה להזכר שהכל בגלל מה שקרה לי,בכל מה שבעלי תמיד אמר,זה נותן לי המון כוח,והרגשה מחדש שאני יודעת איך להבין ולנצח את זה,אני מרגישה את עצמי שמעבר לחרדות,שמבינה מאיפה הן באות. זה נראה לא חשוב ולא משנה,כי "אדם בחרדות הוא אדם בחרדות" אבל זה כן,ההבנה הזו עזרה לי לחלוטין בעבר,והיתי הרבה יותר חזקה מלדעת שפשוט עובר עליי משהו מהסמים.פשוט התגברתי ככה על הכל והיה לי טוב. אתה יכול להצדיק או להבין אותי שהסיבה במקרה הזה מאוד משמעותית? להבין שאני התחזקתי מעצם ההבנה הזו שזה מהסמים? שבזכות ההבנה הזו נוצרה הפרדה ביני לבין החרדות,והתמודדות איתן נוצרה בזכות זה,עד אפילו לרמה שהן "נמוגו" בלי ששמתי לב בכלל?

לנטלי אם ההבנה עזרה לך בהרחקת החרדות אז אין לי בעיה עם ההבנות והחתירה אחורנית. אבל כפי שאת כותבת בתחילת מכתבך, עליך להתמודד ביחסים עם בעלך ולהכיר את מהות הקשר ומכאן להמשיך קדימה. שיהיה רק טוב דר' גיורא הידש