לדר הידש-ולמי שמבין בנושא

תודה דר' הידש. אתה ממש נחמד,וככ טוב לי לשמוע שאני לא משוגעת. אני יודעת שאתה צודק,ובאמת מהפרידה במבעלי נוצר לי מצב טראומטי. אני מצד אחד לא רוצה אותו יותר,רוצה להמשיך בחיי בלעדיו,אני אפילו לא אוהבת יותר את האדם שהוא הפך להיות, ומצד שני זה מפחיד אותי נורא,ממש מעוות לי כל המצב הזה. אני חולמת עליו בלילה,כל מיני שטויות,שאני רואה אותו מסתובב ומדבר על כל מיני דברים, ואני הולכת אחריו,מנסה להגיד לו מה קורה לי,והוא לא מתייחס,צוחק עליי,והאימה גודלת והכל תחושה הזייתית כמו בסמים,משהו נורא. ואז אני מתעוררת,פותחת את עיני,ומרגישה שהתעוררתי לסיוט עוד יותר גדול. יש לי תחושה שהכל רע,מפחיד. בעלי לא מבין פתאום כלום,אם אני מטלפנת אליו,הוא אומר לי:"בחורה כמוך צריכה להיות מאושרת,רק תסתכלי במראה ותהיי מאושרת", זה באמת נורא. אנשים כל הזמן חושבים שאני מאושרת ושיש לי חיים נפלאים,בגלל הצורה החיצונית. אני מרגישה שאין כלום מלבד זה,רק פחד. הייתי מעדיפה להיות שמנה ומכוערת והכל,רק שבפנים יהי לי טוב. אתה צודק שאני מתעסקת בתרופות,אבל אני לא יכולה ללכת ולקחת תרופה חדשה,שלא ניסיתי,במצב הזה. אני הריי חייה מול משפחתי בלי לומר להם כלום. ואם יהיו לי תופעות לוואי? אם יקרה לי משהו? למי אפנה? ואני רואה פה המון אנשים שלוקחים תרופות וזה לא עוזר להם,או שמחליפים תרופות כל הזמן,ומינונים,אני לא רוצה להיות על כימיקלים. אני לא רוצה סמים. שנים החזקתי מעמד בזכות תמיכה אנושית והבנה,ובזכותי. אפילו הצלחתי להיות במצבים טובים,וגם את הקלונקס אני לא רוצה.... אבל נפלתי לכזו איימה לפני חודשיים שפשוט לא יכולתי לעמוד בזה. זו חרדה? אימה כזו שמשתקת אותך,שאתה לא יודע מה קורה איתך, שממש ממש אי אפשר אפילו "לעשות כאילו" הכל בסדר לייד המשפחה או אנשים זרים? שאתה ממש חסר אונים כמו תינוק שלא יכול לעשות כלום? אף פעם לא הגעתי לכזו דרגה של חרדה,ובילבול,ובגלל זה אני תוהה אם כמו שכתוב,אולי לקיחת הקלונקס הגבירה את החרדה. גם אני לא מצליחה להיות אופטימית יותר. תמיד תמיד הייתי אופטימית,כשהייה לי הכי רע,האמנתי וידעתי שיהיה בסדר,שאחרי כל רע מגיע טוב,שאם אני נופלת עמוק,משם אפשר רק לעלות...הכרתי כבר את הגבולות של החרדה שלי,ולאיזו רמה הן מגיעות...וידעתי שיותר גרוע מזה לא יכול להיות,אז גם כשמפחיד,זה יגיע להכי הכי מפחיד שאפשר,ולא יקרה לי כלום,ומשם אפשר רק לשאוב כוח. ואז האונס וזה שהיו לי הזיות...כבר טישטש את הגבולות שהכרתי,פתאום זה עבר את הגבולות,פתאום מצב יותר חמור שאני לא מכירה ואין לי דרכים להתמודד איתו. ומשם נבע הפחד כבר שהכל יכול לקרות לי,שיגעון הזיות הכל. נפרצו הגבולות שהכרתי והגיעו לנק' שלא דמיינתי שקיימת,או שיכול להיות. ומשם כבר אין לי איך לגונן על עצמי,אין לי מושג איך להתמודד עם זה.וככה נבעו כל הפחדים של החוסר שליטה. המצב התהפך,וכבר זה לא שאני שולטת ומכירה ומבינה את החרדה שלי. מה אני יעשה? אני לא רוצה קלונקס שיכול לגרום להזיות,ואני לא יכולה כבר בלעדיו כי יותר מדיי מפחיד לי. אני לא יכולה לקחת תרופות חדשות כי אני לבד,ואין מי שייגן וישמור עליי, ויעזור לי אם יקרה לי משהו. הכי חשוב לי בחיים זה המשפחה וההורים שלי,שיהי להם טוב,הם מבוגרים,וקצת חולים ובחיים לא העיק עלייהם{ מה גם שאני לא מסוגלת לספר להם או לאנשים אחרים מה קורה לי זה הפחד הכי גדול שלי מאז הסמים,אני מרגישה שאם אגיד ישר אשתגע וכל המציאות לגמריי תהפך לי לטירוף אחד גדול כמו בסמים,כמו בסיוטים שלי,כבר לא אראה שום מציאות} וכואב לי לראות שהם רואים שאני לא עובדת,הם לא מבינים למה,חושבים שאני עצלנית, אני חייבת לתפקד אפילו אם זה רק למענם. אפילו בסבל.בפחד. אני לא חייה למעני כבר שנים, כל הרצונות,פעולות,כל מה שאני אומרת ועושה זה למענם. אפילו הבחירה שלי בבעל נבעה ממצוקה,אני לא יודעת אם היתי מתחתנת בכלל אם היתי במצב רגיל{התחתנתי בגיל19},סביר להניח שהייתי חייה חיים רגילים,הולכת לצבא,יוצאת עם בחורים,לומדת. המצב שלי מכתיב לי את החיים הרבה זמן. אני לא יודעת כבר מה זה לחשוב,להסתכל על עצמי,לרצות משהו,להנות,להרגיש,אני מרגישה שאני לא אנושית בכלל כבר שנים,והבעייה שאני בקושי זוכרת כבר מה זה להיות "רגילה",אני כבר כ"כ הרבה זמן בזה,וכ"כ עמוק שנראה לי ששכחתי בכלל מה זה להרגיש אני. ששכחתי כבר מה אנשים מרגישים. מה זה החיים בכלל. זה נורמלי? אני ממש חייה במקום אחר מכולם24 שעות ביממה כמעט6 שנים. ואני יודעת שיש אנשים בחרדות,שלקחו תרופות ושעזר להם, אבל הייתי כ"כ רוצה לשמוע ממישהו במצבי,או שהייה במצבי,שלקח סמים ולא חזר לעצמו,שמרגיש ומכיר את מה שאני מדברת עליו,ולשמוע שהיום הוא בסדר,שהתרופות או משהו עזר לו. קשה לי להאמין שזה קיים,כי ראיתי אנשים שנפגעו מסמים,אפילו רק מגראס,{במקום ההוא שהלכתי לראות-במרכז הפרטי לטיפול בנפגעי סמים} ולאף אחד לא טוב שם. כולם נכנעו לתחושות ההזייתיות שאני לא נכנעת אליהן והפסיקו לתפקד לגמריי ושקעו בזה. אני לא מוכנה לוותר. חיים פעם אחת,אני לא נכנעת גם אם כל הזמן אני בתחושה הזייתית ומוזרה גם אם הכל נראה אחרת מאז הסמים,אני לא מוכנה לוותר על החיים. אני לא מוכנה לוותר עליי. ובגלל זה אני מתחרטת שהתחלתי עם הקלונקס בכלל,שפתאום אני תלוייה באיזה סם,ובלעדיו הפך להיות לי בלתי נסבל,והפכתי לחסרת יכולת להתמודד כמו אותם האנשים שהיו במרכז הזה.שהתנתקו מהחיים. מה יהיה? אם יש לך או למישהו מידע על אנשים שעקב סמים נמצאים איפה שאני נמצאת,והצליחו לצאת מזה,אני אשמח לקבל מידע. אני יודעת שאמרת שזה לא משנה הסיבה,זה שהסמים הכניסו אותי לזה,אבל מי שחווה את זה יודע כמה זה שונה מחרדות רגילות,הריי יש בי גם את החרדות הרגילות שאנשים עוברים וזה בעיקר נוצר בעקבות המצב שהסמים הכניסו אותי אליו,ובעקבות זה שאחריי הלקיחה של הסם אתה נכנס למשהו כ"כ הזייתי ומוזר ולא בסדר,אז במהלך השנים נוצרות גם חרדות. מי שעבר את זה בטח יודע על מה אני מדברת. התחושה היא במפורש שהחרדות הן לא הבעייה פה. הן "תוצר לוואי" של המצב,הן חלק אולי בלתי נפרד כי כשהכל מוזר כמו בסמים,אז סביר להניח שבמשך הזמן תתחיל לפחד{או לסירוגין כמו חלק מהאנשים לשקוע בתחושות האלו ולהשתגע} אם לך או למישהו יש מיידע שיכול להועיל לי אני אשמח. תודה.

היי נטלי אמנם לא צרכתי סמים שהבנתי מדבריך שהיוו את אחד הטריגירים למצב שאת נמצאת בו אך הרבה מן הדברים שאת מתארת כאן קרו גם לי ואני יכולה להבין את הרגשתך. חוסר שליטה, חוסר יכולת להיחשף לסביבה, הרגשה שהולכת להשתגע, לראות סכין ולחשוב אם את מסוגלת לרצוח, התעסקות בתרופות עצמן ובתופעות לוואי שלהן, אי הידיעה לאן את יכולה ליפול פעם הבאה, הפחד מקריאת ההודעות בפורומים של פסיכיאטריה ופסיכולוגיה, חוסר האבחנה איפה אני ואיפה הדיכאון וחרדה.אני אובחנתי כסובלת מדיכאון לפני כשנה וחצי ומאז אני מטופלת בלוסטרל ולא מזמן הוסיפו לי תרופה נגד דיכאון רידזין (במינון מאוד נמוך). אני רוצה להגיד לך שקודם כל מדובר בתהליך מתמשך שדורש לא מעט כוחות ואת דווקא נשמעת לי בחורה שמסוגלת לעבור את זה רק אם קודם כל תתחילי לקחת את התרופות המתאימות ובמקביל תתחילי טיפול פסיכולוגי. ובטח, בשלב הזה את אומרת "..אבל.. תופעות לוואי וכ"ו..". תופעות לוואי תמיד יש בכל תרופה, השאלה היא מה היתרונות של התרופה לעומת החסרונות שלה וגם שתדעי לך שכל אדם מגיב אחרת לאותה תרופה. אני נוטלת לוסטרל ואני חושבת שתופעת לוואי שלי יש היא הפרעה קלה בתפקוד המיני ואני גם לא בטוחה שזה מהתרופה. לגבי רידזין, יש לי תופעות לוואי כמו גודש באף ומעט סחרחורות כשאני קמה משכיבה. נכון, לא אסתיר ממך גם אני לפעמים מתעסקת עם העניין של התרופות-"מה אני על תרופות, מה זה יעשה לי במשך הזמן וכ"ו" וזה משהו שאני גם צריכה לעבוד עליו אבל קודם כל צריך להתחיל ליטול את התרופות המתאימות כדי להתחיל לחשוב יותר בהגיון. לגבי קלונקס שאת נוטלת, אני יודעת שזאת תרופה שממכרת ואני לא מבינה למה את נוטלת אותה. לדעתי את צריכה להיגמל ממנה באמצעות סיוע של פסיכיאטר ולהתחיל עם תרופות מהדור החדש שלא ממכרות. אבל תיעזרי בפסיכיאטר טוב, אל תעשי זאת על דעת עצמך.עד שהגעתי להחלטה שאני צריכה ליטול תרופה, לצערי, הייתי צריכה לעבור דברים מאוד קשים . וכמו שפסיכולוג שלי אמר לי פעם אחת כשהייתי במצב נואש(הייתי חולמת על התאבדות), אין לי ברירה אלא להחזיק בשבילך עכשיו את המטרות שלך בידיי עד שמצבך יישתפר, עשיתי זאת כי לא הייתה לי ברירה וזה עזר.אז תיאחזי עכשיו באנשים אחרים. לגבי משפחה וחשיפה בפני אחרים-גם לי היה מאוד קשה להיחשף ואני חושבת שעברה יותר משנה כשהתחתלתי ממש לשתף את המשפחה במצב שלי וגם אנשים שקרובים אליי. זה מאוד לא פשוט, זה אומר שאת מודה בחולשה אבל כל אחד בחיים שלו יכול להיות במצב שצריכים לדאוג לו ועזבי מה אחרים יחשבו עליך, את צריכה עכשיו תמיכה מאחרים, אסור לך להישאר בזה לבד. מה גם שהסתרה לוקחת גם אנרגיות רבות. הפחד שאת מסוגלת לעשות משהו עם הסכין שאת רואה, שאת אולי מדמיינת את האנשים שאת מדברת איתם זה הכל תוצאה של חרדה. חבל שתנסי להתמודד עם זה ללא תרופה מתאימה. צריך שמשהו ישבור את מעגל הקסמים הזה. את נמצאת בחרדה רבה וולא תרופה מתאימה וטיפול פסיכולוןגי במקביל יהיה לך מאוד קשה לצאת מזה ולא אתפלא גם שהדברים שכתבתי לך כאן לא יהיו משכנעים עבורך כי זה גם יכול להיות תוצאה של חרדה.כך שאני חוזרת ואומרת שלדעתי, הפתרון הכי טוב עבורך הוא להיגמל מקסנקס ולהתחיל בתרופות יותר מתקדמות אצל פסיכיאטר, להתחיל עם טיפול פסיכולוגי. להתאזר בהרבה סבלנות כי מדובר בתהליך וככל שיגברו כוחותיך תוכלו יותר טוב להתמודד עם המצב שלך ולהתחיל להירפא. נטלי תרגישי טוב ותעדכני מה קורה איתך

היי נטלי, קראתי את מה שכתבת. ואת צודקת,אבל זה לא עוזר לי {לצערי}גם כשמישהו אומר לי שהוא עבר את מה שאני עוברת,קשה לי להאמין,אני מרגישה תמיד שמה שקורה לי הרבה יותר פסיכופטי וחמור. אני יודעת שהקלונקס ממכר,אבל כתוב דברים הרבה יותר חמורים לגביי תרופות אחרות, ויש לי בכללית הרגשה שהתרופות{כולל הקלונקס} בטווח הארוך מזיקות. איך אדם יכול באמת להרפא ע"י כימיקלים? או שזה נוצר מעצמו הריפויי ע"י הבנת עצמך ומה שקורה לך,או שלא. אבל מה שהתרופות עושות לנו זה "לדכא" את הסימפטומים ואפילו אם מדובר בתרופה טיפולית ולא רק מרגיעה כמו הקלונקס,אז אם חושבים על זה איזה טיפול יש פה? הכימיקלים גורמים לשינויי המחשבה,לייצירת הרוגע,להרגשה טובה, וסביר להניח שבהפסקת התרופות המוח יהי יותר חסר אונים מאשר לפני כן. הרי הוא התרגל לסמים,ואולי אפילו בלעדייהם החרדה והבעיות מתעצמות{כמו שקרה לי בלי הקלונקס} זו לא התמכרות פיזית,אלא יותר נפשית,ואני מתכוונת לכל התרופות,גם עדיין לא ידועות השלכות לטווח ארוך של התרופות האלו,אבל ההגיון שלי אומר שרק נזק הם יכולות לעשות, וב"אתר החרדה" באינטרנט מדובר על כך שכל תרופה{ בין אם זה קלונקס,או תרופות נוגדות דיכאון מכל סוג} הם או "מדכאות" או"מעודדות" משהו במוח,שעלול ליצור השלכות בעתיד הקרוב והרחוק,וזה יוצר מעגל של הזדקקות לתרופות,וכשמפסיקים ולוקחים למוח פתאום את הכימיקלים שהשפיעו עליו,אתה במצב יותר גרוע מכשהתחלת,החרדה מתעצמת,ויכולים להיות מצבים ממש לא טובים.בלי קשר להתמכרות. אני שמחה בשבילך שעוזרות לך התרופות,ואני מקווה שיהי לך רק טוב. יש משפט מעניין ,שקראתי,ואני באיזשהו מקום חושבת שהוא נכון:" רק אדם צלול יכול להתחיל במסע האמיתי לגילוי המציאות שמעבר לאשלייה,לחרדה,ולדיכאון". תרגישי טוב,נטלי.