לדר הידש היקר

שלום. אני באמת מבולבלת,ויותר מכך אני בצרה איומה. כמובן שלא אפנה לסיינטולוגייה,אני פונה אליך ואני רוצה לספר לך כמה דברים שאני מתה מפחד לספר,אבל אני חייבת. אני חייבת לדעת איך להמשיך מפה. אני אתחיל בזה שאספר לך שלפני שבכלל התחלתי לקחת קלונקס פעם ראשונה,לפני שנתיים בערך,כמובן הייתי במצב תמידי של חרדה ותחושות והכל,אבל תמיד הצלחתי להבין מה קורה לי,ולהציא את עצמי ממצבים ולהמשיך לחיות. כשנפרדתי מבעלי פעם ראשונה והלכתי להורים,כמובן שמאוד פחדתי,אבל התחלתי לתפקד ולחיות בכוחות עצמי. בהמשך החלטתי שאקח מעט קלונקס{כי התחלתי לעבוד ורציתי קצת להרגע} אבל בכללית הייתי בסדר.גם עם הקלונקס היה לי טוב,היתי חזקה הבנתי שהכל פחדים....לאט לאט התחלתי להרגיש צורך לעלות קצת את הקלונקס..אז העליתי קצת,בכללית היתי בסדר,אך כשאני נזכרת בדיעבד קצת לא הייתי אני,קשה להסביר,אבל הייתי מתרגזת בקלות,היו לי דפוסי התנהגות שלא ככ מאפיינים אותי,בקשרים עם אנשים.{לומר משהו מסויים למשל-ומייד להתחרט,להגיב בצורה לא אופיינית לי,הפכפכה} אך לא ייחסתי לזה חשיבות כי בכללית הרגשתי טוב.לאחר מכן חשתי תקופה קצת דיכאונית,והרגשתי לא בסדר עם ה"צורך" שלי בקלונקס.החלטתי להפסיק. הפסקתי בפתאומיות{לא ידעתי שצריך להפסיק בהדרגה}ולמחרת כשהתקלחתי פתאום היה לי דופק היסטרי,לחץ באוזניים ובראש נורא חזק,ראיתי שחור והתיישבתי על הרצפה. כמובן שישר חשבתי שזה"נפשי" ולקחתי קלונקס. לאחר תקופה הפסקתי לקחת,ובמשך כל החצי שנה ללא הקלונקס היה לי דופק גבוה,לחץ דם גבוה,כאבים בלב ובצלעות,קושי בנשימה.כמובן שגם את זה ייחסתי לנפשי. התילו לי רעידות,חרדות לתפקד,עצבנות,אבל כל זה עוד נחשב "טוב". לא ידעתי איך להתמודד עם החרדות,כאילו אני לא מצליחה לעזור לעצמי כמו פעם,ובמיוחד אחרי שבעלי ואני נפרדנו,פתאום לא יכולתי להתמודד כמו בעבר. כמו לפני שלקחתי את הקלונקס בכלל. ובעבר הרי גם נפרדנו,ואפילו עברתי דברים קשים כמו האונס וכל מה שהתלווה לו,ולבדי הוצאתי את עצמי מזה,ותפקדתי,והבנתי. ומאז שהתחלתי עם הקלונקס והפסקתי,הכל התעצם. דוגמה אחת לחרדה למשל שלא יכולתי להתמודד איתה פתאום לבדי היא ביום העצמאות האחרון,ידעתי שעומדים להיות זיקוקין,ופחדתי לשמוע את זה,פחדתי להיבהל ולקבל התקפת לב{במיוחד עם הדופק והכאבים שהיו לי} ניסיתי בכל כוחי להתגבר על זה,כמו שבעבר עשיתי בקלות,אך לבסוף "נכנעתי" לחרדה,{אני מתביישת לספר את זה} אבל ידעתי שמשפחתי תהייה סביבי בבית,ושלא אוכל מולם להסתיר את חרדתי,ופשוט הלכתי לשכור חדר בבית מלון,לבדי{סיפרתי למשפחה שאני יוצאת לבלות},שם שמתי מוזיקה סגרתי היטב את החלונות וניסיתי להרגע. כבר אז התביישתי בעצמי ולא הבנתי איך אני נכנעת לחרדה.במקום לצאת,לראות זיקוקין...יושבת לבד במלון. בחיים לא היו לי כאלו דברים לפני שהתחלתי עם הקלונקס,תמיד הייתי חזקה,אבל פתאום מאז שהפסקתי איתו...זה התחיל להיות יותר חזק ממני.כמובן שלא קישרתי את זה להפסקת הקלונקס. והאמת שנלחמתי בחרדה,כשהתחילו הזיקוקין,לאט לאט החלשתי את המוזיקה,פתחתי את החלון,והרגעתי את עצמי,ראיתי כמה זה יפה,ואפילו ידעתי שהתגברתי על זה,וששנה הבאה אוכל להנות כמו כולם. אבל טעיתי,זו היתה רק ההתחלה...לאחר חודש בערך של חרדות מלעשות דברים,מלהפגש עם אנשים,פתאום בבת אחת{כמו שקרה לי כשלקחתי את הסם}נכנסתי למשהו נורא. פאניקה איומה,הכל סביב לא בסדר,מעוות,הורי דיברו איתי,ואני-כמו אחרי הסם בקושי יכולתי להתרכז מה מדברים. הכל נשמע מוזר מבולבל,תחושה שחייבת לברוח,"שהכל קורה" שהתנתקתי לגמריי מהמציאות,סבל נורא בכל הגוף,פשוט משהו בלתי נסבל,והפאניקה היתה כמו כשלקחתי את הסם ופתאום הכל התחיל לי.בבום.בפתאומיות. ניסיתי להרגע,לשבת בסלון לראות טלויזייה עם אמא שלי,אבל כבר לא יכולתי כלום. לא ראיתי מה נעשה איתי. בקושי התלבשתי,מלמלתי משהו לאמא שלי,ונסעתי מהר לבעלי. הוא בקושי הבין מה קורה לי,הסיע אותי הבייתה,ובקשתי שיעזור לי לקחת קלונקס. זה היה לפניי חודשיים.ומאז התחלתי לקחת קלונקס,לאחר חצי שנה ללא,והפעם כמות יותר גבוה{0.5}.כמה ימים הפאניקה"כמו בסמים" הייתה,בקושי יכולתי לאכול,ניסיתי להתרכז במה שקורה סביב,לתפקד אפילו ברמה הכי בסיסית,לשטוף כלים,לראות טלויזיה עם ההורים,פשוט לתפקד,לא להשתגע לגמריי. אמרתי לעצמי כל הזמן שיהי בסדר,שהקלונקס יעזור,שאני חזקה,התחלתי לעשות הליכה כל יום בחוץ,כדי לראות אנשים,וככ פחד והרגשתי שאני משוגעת,שלא יודעת מה דמיון,מה מציאות,למשל פוגשת מישהו שאני מכירה,מדברת איתו מעט,וממשיכה ללכת,ואז בפאניקה"אולי דמיינתי את זה בכלל"? "אולי אני משוגעת שמדברת לעצמה ברחוב"? פחד מוות.{דרך אגב,סביר להניח שאני לא מדברת עם עצמי כמו משוגעת כי הסביבה שלי הייתה שמה לב} אבל מה שנורא כאן,זה שזו ההסתמכות היחידה שלי שלא באמת דיברתי עם עצמי. על עצמי אני לא יכולה להסתמך בכלום. מצד שני עם כל יום שעבר,התחלתי קצת פחות לפחד שאני משוגעת,התחלתי לטלפן למכרים כדי לחשוב קצת על דברים אחרים,האמנתי וחשבתי אז שהקלונקס הוא טיפולי,ויעזור לי. ועזרתי לעצמי.אפילו התחלתי לתפקד,לעשות סידורים,התעמלות,למרות שעדיין הרגשתי "בתוך" המצב.האמנתי שיהיה בסדר,ועם כל יום הרגשתי השתפרות. אז התחלתי להכנס לאתר הזה,ובכלל לאינטרנט,קראתי על קלונקס שעלול לגרום להזיות עם הפסקת הטיפול,וזה הפחיד אותי וכל הזמן אני בחששות שאני עוברת הזיות. אז כתבתי לפה-לך,והרגעת אותי בקשר לקלונקס ובקשר לזה שאני לא משוגעת. האמת שזה מה שרציתי כדי להמשיך להיות חזקה ולהמשיך הלאה ולהשתפר. ואז קראתי על כך שאנשים נפגעו מהקלונקס,לעולם לא חזרו לעצמם,את ההשפעות על הלב, על התנהגות לא אופיינית,על העצמת החרדות,ועל פסיכוזה. ואני שואלת את עצמי דבר ראשון למה בכלל התחלתי עם זה?עד שהתחלתי עם הקלונקס ידעתי להתגבר בכל מצב,היתי חזקה תיפקדתי,ופתאום הפסקתי להכיר את עצמי,ללא הקלונקס דפיקות לב,חרדות שפתאום לא יכולתי להשתלט עלייהן,ו"כניסה" פתאומית למצב טראגי לפני חודשיים,שלא היה לי 5שנים,שאפילו אולי אף פעם לא היה לי. אז אני אשמה שאני מתלבטת אם לא עשיתי טעות רצינית שבכלל הכנסתי איזשהם כימיקלים לגוף שלי,במיוחד לאחר שסם שמשפיע על המוח בכלל הכניס אותי מראש לכל המצב הזה,לא כמו אנשים "שבטבעיות" נכנסו להזיות. אני לא יודעת מה לחשוב,הייתי בסדר ללא תרופות,ותמיד היתי בחרדות ופחדים,אך היתה לי את היכולת להתגבר ולהבין. ומאז הקלונקס אין לי יכולת לכלום. והכל חזר עליי בגדול,ברמות שלעולם לא היו לי,בלי שום יכולת להתמודד. זה נשמע כאילו אני סתם היסטרית מהקלונקס ואני לא,אני עברתי הרבה ב5שנים האלו,ולמדתי להתמודד,ובמצבים מאוד טראומטיים תמיד היתה לי את היכולת. ופתאום סתם כך,כל העבודה הקשה שלי נרמסה.אני לא מכירה את עצמי בכלל. אני דואגת שאני לא הכנתי את עצמי למעגל של צורך בקלונקס{או תרופה אחרת לחילופין}כשעצם הלקיחה מראש הביאה אותי למצב הזה הנורא של חוסר יכולת,של הגברת המצוקה של תלות בכימיקלים כדי להלחם בדברים שלפני שהתחלתי עם זה בכלל לא היו לי. קל לומר שנכנסתי למצב שאני בו,בטבעיות מעצמי,אבל אני יודעת מפורשות שלא הייתי במצוקה כזו כמו כשהפסקתי עם הקלונקס-מעולם. וזה גם לא "השפעה פסיכולוגית" של המידע שקראתי,כי בזמן שהכל קרה לא היה לי מושג מכל זה,פשוט נכנסתי למצב שלא היתי בו בחיים עם התעצמות של הכל,ואני מרגישה שכל כולי שנותרה ונלחמה מאז הסמים,המעט אני,מעט הגיון,התמודדות,הבנה,הכל נדפק, ונכנס למעגל של פאניקה גופנית ונפשית.פשוט בלתי נסבלת,ובחיים לא היה לי את זה. דבר נוסף הוא שקראתי לגביי סרוקסאט,ואני לא כותבת עכשיו מהקטע של פחד,אני מנסה להבין ולחשוב מה לעשות עם עצמי, וכתוב שהתרופות מסוג זה עלולות להביא למצבים קיצוניים,התאבדות,רצח,שיגעון. אז אני חייבת לספר משהו שקשור במצב שלי,ולא סיפרתי את זה לאיש מלבד בעלי,ואני מתביישת נורא בעצמי,ומפחדת שתאמר לי שזו עדות לשיגעון. הריי מאז ההתקף של הסמים אני חייה בפחד שאכנס לזה שוב,בהתחלה היו לי אפילו מחשבות פסיכופטיות,שהאדם שנתן לי את הסים היפנט אותי{כי בזמן הסמים הוא הביט לי בעיניים-ואמר לי:תסתכלי עליי טוב,את רואה אותי? ובאותו רגע נכנסתי למצב הפאניקה והכל התחיל. אני יודעת שזה פסיכופטי,אבל תקופה פחדתי להסתכל לאנשים בעיניים,שלא יהפנטו אותי,פחדתי לשתות במקומות ציבוריים שלא ישימו לי סמים,כל מיני דברים כאלה,שבזכות בעלי,הצלחתי להבין שזה פחדים,ולהשתחרר מהם. יש מיליון דברים שקורים לי,אבל אני אספר את מה שרלוונטי לעניין. מאז מה שקרה לי באונס,האימה הפכה להיות פחות"אכנס להתקף" ויותר בקטע"שאני משוגעת לגמריי" ומשם התפתחו כל מיני חרדות{כמו מהזייה וכו}ולמשל סוג של מחשבה של פחד מעצמי,ממה שאני עלולה לעשות,שאני לא נורמלית שסתם השלתה את עצמה שהיא בפחדים,בעיקר פחד מעצמי,וזה התבטא במחשבות הכי קיצוניות שיכולתי לחשוב עלייהם שקשורות לשיגעון,אם למשל רואה סכין מונח,מפחדת שפתאום אקח אותו,אחתוך את עצמי, ארצח את מי שסביבי,מחשבות הכי מטורפות שאפשר שמתארות שיגעון.{אז מהר מזיזה אותו הצידה} כשהיתי עם בעלי,היתי אומרת לו את זה,והוא הרגיע אותי שזה חרדה,ושאלתי אותו:"נכון שאתה לא מפחד ממני,שאני לא משוגעת?" ואם ראיתי שזה כך אז עברו לי המחשבות האלה. מפחדת מעצמי גם התבטא אפילו אם הכנתי לבעלי כוס תה,אז אני לפעמים רוחצת אותה היטב,מפחדת שאולי הכנסתי לו סם בתה ויקרה לו מה שקרה לי,מפחדת שאני לא יודעת מה אני עושה,שאני חולת נפש. כאילו הדברים הכי איומים ופסיכופטיים שאני יכולה להעלות על דעתי שיקרו,ומפחדת מעצמי. וכשאני יודעת שאני לא בחרדות "קלות" אלא סביבי הכל נראה מוזר כאילו אני מסוממת,אני מפחדת שזה שיגעון. זה סבל לא יאומן. זה לא לדעת אם החרדות גורמות לי לזה{והאמת כשאני מודעת לזה אז זה עובר,בתקופה שהיה לי טוב התגברתי גם על זה ולא היו לי מחשבות טורדניות כאלה} או שאני משוגעת שאיכשהו משתלטת על עצמה והטיפת הגיון שעוד נותרה בה מונעת ממנה להיות פסיכית לגמריי ולהאמין שהיא רק בחרדות. אני מפחדת שמה שסיפרתי עכשיו חמור ומעיד על שיגעון. וכשאני קוראת על תרופות כמו קסאנקס שעלולות להביא למצבים פסיכוטיים לגמריי,אני ממש לא רוצה להסתכן כי שנים אני מרגישה על גבול הפסיכוטי. ואם דווקא אצלי,שמצבי נוצר מסם,ושגם ככה אני חווה דברים פסיכוטיים, דווקא אני מהאחוז הזה שממש לא כדאי לו להתקרב לסמים נוספים,שעלי זה עלול להשפיע בצורה קיצונית כזו? תודה דר' ,וסליחה על המכתב הארוך מאוד, אני פשוט בבעיה,ומצטערת שבכלל נכנסתי לאינטרנט כשמצבי החל להשתפר,ומצטערת שבכלל התחלתי עם הקלונקס ובלעדיו פתאום החרדות עצומות ברמות כאלה. לפני כל זה היה לי את עצמי,את ההבנה,את הכוח את ההגיון להבין ולהתגבר על הכל. הייתי רוצה כ"כ להפסיק עם הקלונקס,ולחזור למצב שהייתי בו לפניו.גם במצבים הכי קשים,הכל היה אחרת,קצת רגיעון של הדס,הרבה הבנה והגיון,והתגברות בצורה טבעית. אני מודאגת שזה נלקח ממני.

נטלי מתוקה, אין ספק שעברת הרבה דברים קשים. אבל את לא משוגעת או על סף שגעון. אני גם מכירה את ההרגשה שאת עומדת "לאבד אותה", לאבד שליטה או לצאת מהמציאות. אבל זה תמיד כמובן נשאר בגדר רק הרגשה. אני חושבת שאת חייבת קודם כל לעצב המצב הפיזי שלך - לקחת כדור כמו סרוקסט כדי להרגיש יותר יציבה וטוב פיזית. לאחר כמה חודשים שאת באמת מרגישה יותר חזקה אולי כדאי לפנות למישהו לשיחות כדי לעזור לך לנתח את כל מה שעברת ולהגיע להבנות חדשות - אני חושבת שהניתוח והבנה חשובים לך. את מנסה להתמודד עם הכל ביחד אבל אין לך את הכוחות. את חייבת ללכת צעד צעד וקודם כל להרגיש מספיק חזקה! אני בספק אם יש רופא אחר יותר איכפתי ונחמד כמו דר' הידש אבל יש הגבלות רבות בפורום כזה ורופא לא יכול להרשות לעצמו גם מקצועית וגם אתית לטפל דרך האינטרנט. אני חושבת שהרבה אנשים כאן מנסים לעזור לך והמסר העיקרי הוא שאת צריכה לגשת ולקבל תרופה שמתאים לצרכים שלך שיעזור לך בהתמודדות. כולנו היינו מעדיפים להיות בלי תרופות אבל היתרונות עולות על החסרונות. כל עוד שאת לא נגשת לרופא את מונעת מעצמך להתקדם ולהרגיש טוב. נטלי פחות מחשבות ויותר מעשים!! בחום ושבוע טוב! שבוע שלקחת את עצמך למרות החששות והתחלת בטיפול מתאים. שרון א'

פחד לאבד שליטה הוא סימפטום של OCD. הייתי מציע לך בשלב ראשון לגשת לאיבחון רציני ומקיף אצל פסיכיאטר. במקרה שלך פסיכולוג לא מספיק. יש צורך באיבחון מקיף. ככה תוכלי לדעת ממה את סובלת ומה הטיפול שמומלץ במקרה שלך. הבעיה איננה קלונקס. המינון שלקחת הוא מאד נמוך ולא גורם לשום דבר.