לדר' הידש

תודה דר' אם אתה עוד פה... רציתי לדעת אם ישנם פסיכיאטרים המתמחים במקרים כאלו של לקיחת סמים? בעבר הלכתי עם בעלי לראות מקום פרטי,שאמור לטפל בנפגעי סמים,ואומנם המקום היה יפה,מול הים, נעים ושלוו,אך החלטתי לא להשאר שם,כל מה שאנשים עשו שם זה לטפל בגינה,להסתובב,וכמובן גם טיפול פסיכיאטרי.אך חשתי שאם אהיה במקום כזה...אשקע עוד יותר..ועדיף לי להתמודד עם החיים האמיתיים בחוץ,כמו שאני עושה. אך האם יש פסיכיאטרים שמטפלים בנושא זה?{למרות שאני יודעת שכרגע לא אפנה לטיפול}מסקרן אותי לדעת. והאם אתה אי פעם טיפלת במקרים כאלו?

תחלואה כפולה- בעיות נפשיות+שימוש בסמים זה נושא די מרכזי בפסיכיאטריה ויש הרבה מומחים בתחום. גם בחלק מבתי החולים הפסיכיאטרים יש מחלקות מיוחדות לחולי נפש שמכורים לסמים. הטיפול בהם שונה מחולים רגילים גם בגלל האינטראקציה בין הסמים לתרופות וגם בגלל סיבות נוספות הקשורות לעצם האבחנה. לדוגמה- האם מדובר בבעיה נפשית ראשונית או בבעיה נפשית שהיא משנית לשימוש בסמים? האם הבעיה הנפשית היא משנית לבעיית השימוש בסמים או להיפך? איבחון מדוייק הוא תנאי חשוב בשביל להציע למטופל תוכנית טיפולית ואולי גם תוכנית שיקומית שיתאימו לו ולמצבו.

היי אני לא יודעת אם עקבת אחרי הסיפור שלי,אך במקרה שלי לא מדובר בשימוש בסמים,אלא בלקיחה חד פעמית שבעיקבותייה נכנסתי למצב חרדתי או טראומטי{או מה שזה לא יהיה} שנמשך כבר שנים. אין המשך שימוש בסמים{}חס וחלילה}. דיברת על אינטראקציה בין סמים ותרופות,האם התכוונת רק לאדם שהסמים נמצאים עדיין במערכת שלו{עקב שימוש והתמכרות} או גם במקרה כמו שלי,שבו השימוש היה חד פעמי, לפני שנים?{אך ייצר השלכות פסיכולוגיות}

רציתי להגיד משהו גם בתגובה לדברייך,ובתגובה למס' אנשים נוספים שכתבו לי. אתה חזרת מס' פעמים על כך ש"הסיבה" למצבי לא רלוונטית כבר,ומס' אנשים אמרו שלדעתם זה לא קורה לי מהסם שלקחתי. אז תרשה לי לחלוק על זה ולהגיד שעד שלקחתי את הסם חייתי20 שנה כבחורה רגילה לכל דבר,יש לי משפחה נפלאה ואוהבת,לא עברתי טראומת ילדות,אך ורק מהרגע שלקחתי את הסם פשוט נתקפתי באימה ובתחושות שאינני יוצאת מהן. אני לא יודעת אם זו חרדה או טראומה,אך כשאתה אומר שהסיבה אינה רלוונטית,אתה טועה {וסליחה על הבוטות},מאז מה שקרה אם דבר ראשון לא הייתי מגיעה להבנה שמה שקורה לי זה בגלל הסמים ובגלל מה שעברתי,לא הייתי פה היום.ואני לא אומרת זאת מפחד. בסיטואציות הכי קשות ומפחידות שעברתי,שכבר בקושי ידעתי מה קורה איתי,הדבר הכי הגיוני שנאמר לי על ידיי בעלי:"את עברת התקף מהסמים,טראומה מפחידה,בגלל זה את מרגישה ככה" זה היה מחזיר אותי למחשבה הגיונית,לזכרון שהייתי בסדר עד לפני לקיחת הסם,להבנה שפשוט עובר עליי משהו{זכרונות,תחושות,פלאשבקים,הרגשות}והזכרון וההבנה ההגיונית הזו של מה שעברתי,החזירו אותי בכלל לראות את המציאות ומה קןרה איתי ולא לשקוע בניתוק מוחלט מהמציאות אלא להבין. זה לא שיש לי חרדות,כמו רוב האנשים שלא נטלו סמים,שמפחדים לעשות משהו,וחשים פחד,וכל מה שמתלווה אליו. החרדות "הקטנות" האלו נוצרו לי בהמשך לאחד מס שנים מזמן לקיחת הסם,וכנראה נוצרו מעצם זה ששנים חייתי בטראומה ממה שקרה לי.אני אומרת חרדות "קטנות" כי לעומת טראומה שבה אתה חווה שוב ושוב את מה שעברת, שהכל נראה לך מעוות,וההבנה היחידה שעזרה לי לא להשתגע הייתי זו של מה שקרה לי. האם לדעתך הסיבה לא חשובה כאשר אדם מתהלך בתחושה כמו כאשר לקח את הסם,הרצפה זזה לו תחת רגליו,הוא אינו יכול לשתות כי חש שיש בשתייה אולי סמים, ועוד המון תחושות ממש ממש לא הגיוניות שבקלות יכולתי לגמריי להשתגע,או להתמוטט, אך באותם רגעים אני נזגרת מה קרה לי ואומרת לעצמי שקרה לי משהו,נורא מפחיד,ולכן אני חשה את מה שאני חשה,ואולי גם בזכות זה שהצלחתי להבין זאת,לא שקעתי לגמריי בתחושות לא הגיוניות,ואפילו כיום אני רואה ומבינה יותר את המציאות,במקום "לטבוע" בתחושות שהן שונות מסתם חרדה{ותאמין לי שאני אומרת את זה מניסיון,אני יודעת היטב מהן חרדות,והן רק פן אחד ממה שקורה לי5שנים} לעיתיים העדפתי אפילו לפחד,ולהזכר,אפילו לחוות חרדות ופחדים,רק להבין מה קורה לי ולא לאבד את דעתי לגמריי. תחשוב שאדם במצבי,במשך השנים חווה תחושות של חלום,או שפתאום כל המציאות נוראית מפחידה,אבל לא סתם "מפחידה" ללא סיבה,אלא מפחידה בגוון אחר,שלעולם כנראה לא אוכל לתאר אותו,שאלו תחושות שרק הסמים יכולות להביא אותך אלייהם. אני לא טוענת "שרק הסמים" הביאו אותי לזה,ייתכן מאוד שהייה בתוכי רקע חרדתי שלא הייתי מודעת אליו בכלל,והסמים העלו את הכל החוצה. ע"פי ידע וקריאה שלי בנושא סמים יכולים אפילו להעלות מחלות נפש נסתרות בבן אדם,"שחבויות בו" וייתכן שאם לעולם לא היה לוקח את הסם המחלה לא היתה "מתפרצת" לעולם. כשחוויתי דברים נוראים ואני מתכוונת ממש כמו אדם שנמצא על אקסטזי או משהו כזה, רק שזה קורה לו בטבעיות בלי שום סם,ולא הבנתי מה קורה לי,הדבר היחיד שהוציא אותי מזה,או לפחות הרגיע אותי לגביי זה,והכי חשוב לא נתן לי להסחף לתוך זה ולהשתגע,זו ההבנה שקרה לי משהו,ולהזכר בצורה הגיונית מי הייתי,מה קרה לי,ושאני חווה כנראה איזשהו סוג של טראומה או חרדה מכך. ואתן דוגמה עד כמה "הסיבה" פה היא משמעותית אולי יותר מהכל אפילו. סיפרתי לך שבעבר פניתי לטיפול,{אומנם של מס' פגישות בודדות בלבד,אך כנראה הפסיכיאטר הבין או חשב שאני עוברת איזשהי טראומה או חרדה מהסמים עצמם,והחל לדבר איתי דברים בסגנון כזה:"בואי נחשוב רגע,מה כ"כ מפחיד בסמים?" "אז את מרגישה מסוממת,כמו בהתקף,אז הכל משונה ומוזר" "אנשים שותים אלכוהול בשביל להרגיש מסטולים,אנשים נהנים להגיע להרגשה של היי,אז אןלי זה לא מפחיד כ"כ?" אולי זה לא נורא כ"כ שאת מרגישה ככה?" ייתכן שהוא ניסה להפוך לי את כל "החוויה" הזו של הסמים למשהו פחות מפחיד,ובאותו זמן באמת חשתי קצת הקלה,וכשהתחושה של הסמים הפכה לפחות מרתיעה,וכמובן גם עצם כן ההתמודדות עם הסיבה עצמה,שהיא הגורם למצב שלי,ולאחר מכן הרגשתי שאני פחות חוששת מההרגשה,ואני חושבת שהיו לזה גם השלכות על העתיד שעזרו לי להבין יותר מה קורה לי. המודעות של מה שקרה וההתמודדות החזיתית איתה מאוד חשובים,ואני אומרת את הדברים לא מתוך חרדה,אלא מתוך הבנה ריאלית שההתמודדות ו"הסיבה" הן אלו שהוציאו אותי מהמון מצבים מפחידים וקשים. אם לא היה לי את "המתנה" הזו שבעלי העניק לי-ההבנה שעובר עליי משהו מהסמים{וזה לא חשוב מה}גם לא היה לי שום הגיון לראות שעובר עליי משהו בכלל. אומנם המצב הרבה יותר עמוק מסתם"עובר עליי משהו מהסמים" ואינני יודעת איך להתמודד עם המקומות "האפלים" והמפחידים שאני מרגישה שאני מסוגלת להגיע אלייהם, ונלחמתי בכל נפשי,ואני ממשיכה להלחם "לעורר" את עצמי מהמצב הזה,לקלוט מה קורה סביבי ולתפקד,ולתפקד זה אפילו לקום ולקחת כוס מיים או להבין איפה אני. וזה אפילו לא תהליך שמלווה בחרדה,אלא בכוחות נפשיים,בהבנה,בהגיון. החרדה קיימת,והיא כנראה גורם עיקרי במה שקורה לי,גם אם אני לא מודעת לזה לפעמים. אבל זה שאנשים אומרים לי:זה לא מהסמים, בלי לדעת את התהליך ומה שעברתי כל השנים,לא עוזר לי בכלל. כי ההתמודדות וההבנה שלי וההיגיון שלי נובעים מהידיעה של מה שקרה לי. תודה דר' על הקריאה,ואני מתנצלת אם חלקתי על דעתך,אבל "אין חכם כבעל ניסיון" וניסיון של שנים אומנם הופך אותך ליותר חכם ומנוסה ממני,אבל הניסיון האישי שלי וההתמודדות שלי הם ניסיון הכי עמוק שיכול להיות למצב האישי שלי. ו"הסיבה" פה היא לצערי גם הגורם לאימה שאני עוברת,אך היא גם ההתמודדות שלי להבנה. תודה מקרב לב.

נטלי יקרה, מה שלומך? תרשי לי לומר שאני חושבת שאולי את מפספת את הפואנטה. במקרה שלי למשל אני גם כן יודעת בדיוק את הסיבה לכל מה שקרה לי: לפני 16 שנים ילדתי תאומים בשמחה והלכנו לגור אצל ההורים של בעלי כי קנינו דירה חדשה אבל היא עדיין לא הייתה פנויה. אני חשבתי שגם עבור חמותי החוויה תהיה כיפית כי הילדים שלה היו כבר גדוליםץ הגעתי אליהם עם מלא בטחון מוכנה למשימה של אמא חדשה. אך מהר מאוד המציות הפכה לסיוט. התינוקות שלי נולדו פגים ודרשו טיפול ממש אינטנסיבי, הייתי חלשה אחרי ניתוח קיסרי, ההורמונים השתוללו אחרי הלידה והכי גרוע מהכל חמי וחמותי היו ממש היסטריים. הם היו בוחנים כל מה שאני עושה ב-7 עניים, מעירים הערות מיותרות ובמקום לעזור היו רק מפרעים לי. החוויה של לטפל בשני מלאכים קטנים הפכה להיות מאוד מפחידה כי לא רציתי לעמיד את חמותי במקום ולהגיד לה לא להתערב כי אני עדינה מידי. בקושי הייתי ישנה בלילות בגלל הטיפול האינטנסיבי שנדרש והתחלתי לקום בבוקר להקיא מרוב פחד ממה מצפה לי באותו יום חדש. לאחר 3 שבועות הרגשתי שנשרף לי פיוז במח ונכנסתי לדיכאון עמוק, הייתי כמו הולכת-מתה ובקושי תפקדתי. רק לאחר כמה חודשים פניתי לעזרה. היום הילדים שלי בני 16 אבל לא הצלחתי לצאת מכל המצב הזה. הדיכאון הגדול עבר אבל נשארתי עם חרדה, חוסר ריכוז, לפעמים מרחפת, לפעמים מרגישה כמה מעלות מחוץ למציאות. אבל הפואנטה היא שכמו שעכשיו את לא תחת השפעה של אותו סם - גם אני כבר לא בלחץ הנוראי שהייתי אז, אבל הסימפטומים עדיין קיימים. אני חושבת שכאשר דר' הידש אמר שהסיבה לא רלוונטית, אולי הוא התכוון שאין טעם לדוש במה שקרה אז אלא לטפל במה שקורה היום ומצבך היום. כמו שלי אין טעם לדוש כל הזמן במה שקרה לי אחרי הלידהכי זה בעצם לא רלוונטי. אצלך אני חושבת שזה דומה לחייל שעובר ארוע מאוד מאוד טראומתי והוא נכנס למצב של הלם קרב או post-traumatic disorder. כאילו שהמציאות יותר מידי מפחיד וstressfull כדי להתמודד איתו אז משהו קורה לנו במח - כאילו שהמח מכבה חלקים מעצמו כדי להתגונן וזה גורם לחוסר תיפקוד. נטלי האם את נוטלת תרופות ואם כן האם החלפת אותם בזמן האחרון? הכוונה האם ניסית טיפול אחר? אני בזמן האחרון פניתי לפסיכיאטרית פרטית שהיא ממש מקסימה וחכמה, דמות סבתא והיא אמרה שהיא חושבת שאף פעם לא הצלחתי לצאת מהמצב כי המינון של התרופה אף פעם לא היה מספיק גבוה. עכשיו אני לוקחת 40מג של סרוקסט ולא פקסט התחליף שלו. עליתי רק לפני שבועיים בערך אבל אני כולי תקווה שאולי זה באמת יעזור לי להחזור לתיפקוד יותר מלא. היא איבחנה את הבעיה שלי כ-חרדות ואמרה שסרוקסט היא התרופה המתאים לזה ביותר. שנרגיש טוב !!!!!!!!! בחום שרון א'