לדר' הידש

היי שוב. אני מתוסכלת,ומשהו ממש מעצבן מעיק עליי. כבר סיפרתי לך כמה המצב שלי קשה,וכבר חודשיים אני לוקחת קלונקס,ובאמת החרדה קצת ירדה,התחלתי לעשות יותר דברים,סידורים וכאלה,להתעמל שוב,קצת יותר לתפקד,למרות שאני עדיין באימה ושתמיד תמיד בתוך תחושה "שונה" כמו כשלקחתי את הסם ומנותקת{אבל לזה לצערי כבר התרגלתי זה מתב קבוע של5שנים}. אבל מה שקרה זה שקיבלתי הצעה ממקור טוב מאוד,לעבודת דוגמנות ממש גדולה שזה אמור להיות דבר נפלא{לפני התקף הסמים הייתי לוקחת את זה בלי להניד עפעף} ועכשיו??חרדת אימיים. אני יודעת שאין סיכויי שאעשה את זה.אני פשוט לא מסוגלת. אני נלחמת כרגע בדברים קטנים כמו ללכת לדואר ואם אני מרגישה דפיקות לב,ושוני עומדת להתעלף אז להבין שזה רק חרדה.אני מנסה ללכת צעד צעד.בלי להתייאש. וזה מאוד קשה.כי מעבר לדברים "הפשוטים" כמו ללכת לבנק,או לסידורים,יש דברים יותר גדולים שלי עם עצמי,וזה לא משנה איפה אני נמצאת. זה דברים של24 שעות בייממה. זה דברים,שכמה שלא אסביר,לא אוכל להסביר באמת. זו התחושה התמידית כמו בזמן לקיחת הסם,שאני פשוט במין חלום,מנותקת,מפחדת לאבד את "המציאות" לשקוע בתוך משהו שהדרך הכי טובה לתאר אותו זה "תהום שחור" אולי אי אפשר להבין את זה אבל זה כשאני לגמריי שקועה בחרדות ובתחושות הזייתיות כמו בסמים אני כאילו לא מרגישה אפילו מה קורה סביבי,או לא יודעת איך אנשים מרגישים בכלל,סתם לשבת,סתם לאכול,סתם להסתכל סביב. אני לפעמים חושבת שאולי הטראומה שקשלקחתי את הסם פשוט הייתי לי מפחידה מדיי. כל מה שחוויתי בזמן השפעת הסמים היה כ"כ טראומטי וחדש,דברים שלא דמיינתי שקיימים בכלל,לפני שלקחתי את זה אפילו לא היתי שותה אלכוהול. ומאז5 שנים,דברים השתנו. אני חמש שנים מרגישה ללא הפסקה כמו מישהו שלקח 5 כדורי אקסטזי בייחד,או משהו כזה. ואני יודעת שזה הראש יוצר לי,כנראה מפאניקה,ושאסור לי להסחף לזה. אני שמחה אומנם שאני קצת יותר טוב והתחלתי לתפקד,ואני מאמינה בכל נפשי וכוחותי שאני חזקה ושאני לאט לאט אביא את עצמי להבנה,ואני כל יום מנסה להלחם יותר,ולהכרייח את עצמי לעשות דברים,אפילו קטנים,ובעזרת השם,אני כ"כ מקווה שהמצב שלי יחזור להיות יותר טוב. וזה מעצבן שאני צריכה לוותר על הצעה כ"כ אטרקטיבית,שגם הרווח הכספי ממנה הוא גדול אבל זה פשוט כמה ימי צילומים,וכמובן להיות מחוייכת ושלווה{בדיוק אני!} כשאני יודעת מראש שאתחיל לרעוד רק כשהמאפרת תאפר אותי,אז שלא לדבר על כל השאר... גם חלק ממה שעובר עליי,זה פחד מדברים מסויימים או סיטואציות מסויימות {גם בלי קשר לצילומים} שאני מרגישה שייגרמו לי לפול לתוך משהו נורא עמוק. לפעמים כואב לי על עצמי,שיש לי המון כישרונות,למשל אני כותבת שירים,אני מציירת דיוקנים של אנשים ותמיד החמיאו לי בצורה מדהימה,אני יודעת שיש לי המון יצירתיות וייכולת לימודית,ומצד שני המשפחה שלי רואה אותי לא מפתחת שום דבר מהדברים האלו. חושבים שאני עצלנית.שאני מבוזבזת. וכמובן שלא אסביר להם שאני נאבקת להסתכל סביבי בכלל,שאני עוברת מלחמות יומיומיות עם כל דבר. כל המצב הזה גרם לי להרגיש שאני לא שווה כלום כבר.הדבר היחיד שנותר לי זה הצורה החיצונית,אבל בפנים האדם שבי נהרס. אני לפעמים שואלת את עצמי למה נולדתי בכלל? למה אלוהים רצה שאוולד?בשביל לעבור כ"כ הרבה סבל? זו המטרה שלי בחיים? בהתחלה לפני 5שנים,עוד היתה לי תקווה,שיהיה בסדר. שיהיה טוב.שאחזור להיות אותה נטלי שלפני ההתקף,לעולם לא היתי בדיכאון. אך כמה אפשר להאמין? אני לא אדם דיכאוני ועל כל דבר הכי קטן אני מודה לאלוהים. אני שואבת טוב מלנסות לעשות למשפחה שלי טוב,אני שמחה על רגע אחד שבו אני יכולה לנשום ולהביט סביבי ולהיות מסוגלת להנות מהיופי של הים או הגלים,גם אם זה לדקה,גם אם מייד זה נהיה לי מפחיד,מעוות,ודפוק. אני מקווה בכל ליבי שאלוהים יעניק לי עוד רגעים כאלו{כמו התקופה של השנה וחצי שהיה לי הרבה יותר טוב,שהיו לי הרבה רגעים גם נעימים} הרגעים האלו הם התקווה שלי.והפחד הגדול שלי זה שהם ייעלמו ואשוב למצב כמו אחרי ההתקף,ולא אחווה שום מציאות יותר. את המציאות של האהבה של בעלי איבדתי כבר.את היופי הקטן שהצלחתי להרגיש,את החום,את הטוהר,את הביטחון,איבדתי,כי מאז שהוא עזב ואמר שאינו יודע מה קורה לי, כל מה שהבנתי וקיבלתי ממנו הפך גם ללא מובן,וזה מפחיד לכשעצמו. טוב,אני סתם כותבת ובעצם לא יכולה כ"כ להסביר כלום. רציתי רק לשתף בזה שכואב לי לאבד את ההזדמנות של הצילומים האלה.אבל אין לי ברירה. בעבר כשהייתי עם בעלי{עוד לפני שהתחתנו} הלכתי איתו בייחד,והצטלמתי לדברים,והייתי מסוגלת,והוא היה נורא גאה בי. ופשוט עצרתי לעצמי את הקריירה בדוגמנות,כי אחרי שזכיתי באיזו תחרות{לא מלכת היופי!}ועשיתי את המסע פירסום של החברה שאירגנה את התחרות,טילפנו אליי להגיע לתוכנית טלוויזיה {תוכנית אירוח} וכבר בטלפון התחקירנית שאלה אותי דברים שיהיו בתוכנית,כמו:"מה דעתך על תחרויות יופי,ועל זה ששמים דגש על הצורה ולא על שום דבר אחר?" כבר מהשאלות שלה הבנתי שתהייה שם איזשהי מתקפה שתדרוש מגגנה מצדי על תחום הדוגמנות וכו' וכל מיני דברים שממש ממש לא יכולתי להתמודד איתם.{לא כי אני טיפשה,אלא כי גם ככה היתי מפוחדת} אז הפסקתי עם הכל. ועכשיו שיש לי הזדמנות נפלאה,הגורם המכריע צריך להיות האימה והמצב שלי. באמת שנמאס לי מעצמי. שיהיה לך יום טוב,נטלי.

נטלי יקרה, אני מאוד מזדהה איתך בעניין החרדות וגם אני במלחמה יום יומית לצאת מין הבית ולעשות דברים. עקב טיפול הומאופטי שעשיתי לפני בערך חודש הגעתי למצב מאוד קשה וכמעת התעבדתי - לא מתוך רצון אלא מתוך איזה דחף שאני לא יכולה לסביר. תודה לאל הלכתי לפסיכיאטרית פרטית שהעלתה לי את המינון של הטרופות והגעתי למצב מאוזן. אבל היא ביקשה האבטיח לה משהו.. היא אמרה שהכדורים יעזרו לי אבל שאני חייבת לעזור לעצמי קצת. הבטחתי לה כמו ילדה טובה. הייתי מאוד מאוד חלשה ועל קוצים מרוב חרדה, שכבי כמעת שבוע ואפילו לא יכולתי לשמוע רדיו או טלויזיה מרוב שהייתי קפיצית. הייתי חייבת ללכת לבית המרקחת להוציא תרופות - דחייתי עד הערב שאולי ארגיש יותר טוב. השעה הייתה 19.00 בית המרקחת סוגרת ב19.20 - הייתי חייבת את התרופות אבל איזה פחד!!! אולי לא ארגיש טוב בדרך אולי אתעלף, מה עושים, הדקות עוברות. נזכרתי במילים של הפסיכיאטרית וההבטחה שלי. יצאתי עדיין עם חולשה, שמתי סוכריה טעימה בפה, אמרתי שמה שאני מרגישה זו לא חולשה אלא חרדה, חרדה, חרדה. הרגשתי שאני הולכת בסדר ולא נופלת. הגעתי לבית המרקחת - פחות מ10 דקות הליכה מין הבית, צחקתי עם השומר לכניסה לקניון, פטפטתי עם הרוקחת. הלכתי הביתה עם הרגשה נהדרת - איזה כיף היה להיות בחוץ, איזה עולם יפה - ניצחתי עוד קרב!!! והשבוע נסעתי לעיר באוטובוס עשיתי סידורים וחזרתי הבייתה בשלום!!! נטלי מה שאני רוצה לומר לך זה שאת חייבת לקבל את העבודה הזו עם כל הקשיים שאני כל כך מבינה. תני לעצמך הזדמנות!! תלכי ביום הראשון עם חברה טובה שמודעת למצבך ואם את פתאום נלחצת קחי כדור הרגעה מתחת ללשון. אני לא יודעת במה את משתמשת אבל אלפרליד מאוד מאוד עוזרת לי במצבים כאלה. כשאני מרגישה את הלחץ עולה אני אומרת לעצמי "זה תכף יעבור", לוקחת כדור ותוך דקה שתיים זה אחריי. עדיף לנסות ולהכשל מאשר לא לנסות ולקלל את עצמך על הפיספוס. במקרה ההכי הכי גרוע, את מרגישה שאת לא מסוגלת להמשיך בצילומים, תגידי שאת חוטפת מיגרנה ואת חייבת ללכת הבייתה - סליחה, סליחה. מקסימום שיוותרו עלייך אבל לא שאת תוותרי מראש בלי לנסות. תהיה עמיצה, תגידי לעצמך שאת כן יכולה אבל אל תספרי לאף אחד - לא משפחה ולא חברים - רק חברה אחת טובה שתלווה אותך. את בטח תראי שאת כן מרגישה בנוח ואחרי כמה שעות כבר לא תצרכי אף אחת!!! תנסי - את חייבת את זה לעצמך ואם את מנסה ואת לא מצליחה לפחות ניסית שזה גם משהו מאוד גדול!!! עכשיו אספר לך משהו שאולי לא תאמיני כי גם אני עוד לא ממש מאמינה אבל כל מילה אמת!!! בהצלחה מכל הלב!!!!

היי שרון, תודה על העידוד,אך לצערי אני ממש לא מסוגלת ללכת לצילומים,זה בעוד שבוע מתחיל,ואני מכירה את עצמי,כמה שיש לי יותר זמן לחשוב על זה,יותר מבהיל זה נהיה. אני כ"כ מזדהה עם מה שסיפרת,ובעיקר עם תחושת הניצחון על דברים כ"כ קטנים,אבל הם ממש קריטיים,וכל הצלחה בלעשות משהו היא נפלאה ומעודדת,ואני מסכימה עם זה שחייבים להלחם. עד לפני שבוע בערך ממש לא יכולתי לעשות כלום,נכנסתי לפני חודשיים לכזו חרדה,והתחלתי לקחת את הקלונקס,ופשוט נאבקתי לעשות יום יום את הדברים הבסיסיים של לקום בבוקר,לדבר עם המשפחה שלי,{אפילו סתם לדבר איתם על דברים רגילים היה לי חרדתי ומפחיד},נאבקתי לאכול,לעשות כל יום הליכה של שעה על חוף הים,רק כדי לראות אנשים,כדי לא לשקוע לגמריי. עשיתי לי מן שיגרה,וחיכיתי והתפללתי שהקלונקס יעזור. אז הפאניקה הנוראית באמת קצת חלפה,ואז אני מנסה להתחיל לעשות דברים כמו סידורים וכאלה,אבל זה ממש קשה.זה נורא שאנחנו צריכים להלחם בעצמנו,מה זה?הרס עצמי של הראש?הריי זה לא ייתכן כי כל אחד רוצה להיות מאושר ולתפקד.אני שואלת את עצמי מה גורם לנו לפחד מדברים לא הגיוניים? הרי מה בעצם מפחיד בללכת לבנק?בליסוע באוטובוס?בלהצטלם כמו שעשיתי הרבה פעמים? אין לזה הסבר,וזה גורם לי להרגיש כמו משוגעת.הרי למה מחליטים שמישהו משוגע? אם הוא מדבר לעצמו,אז הוא משוגע, אבל אם הוא מפחד מדברים שעל פני השטח אין סיבה אמיתית לפחד מהם,ויוצר לעצמו סנריאל שלם שיכול להתבטא ב:אני אתאלף,הלב שלי ידפוק,אני אפול,אני אתנתק מהמציאות...{וממש מרגיש זאת וחושש מזה}אז זה נורמלי? לי אישית כל העסק הזה של חרדה נראה כסוג מסויים של שיגעון,סוג מסויים של חוסר הגיון אז זה שאני מודעת לכך שזה לא הגיוני,שאלו "פחדים",שזה רק בראש שלי,אז זה הופך אותי לנורמלית? אני יודעת שבפסיכיאטרייה זה נחשב ל"נורמלי"-עצם המודעות. אבל הבעייה שעצם זה שאני מודעת לזה...אני חרדה מכך שאולי הגבול הזה בין להיות מודע,ללא להיות מודע,כ"כ שברירי ,ואני בטוחה שבתור בחורה שחווה גם חרדות,את יודעת שלפעמים זה כ"כ מוחשי-ומפה בעצם נוצר הפחד.{הרי אם לחלוטין לא היינו "מאמינים" לחרדות ולתחושות,וזה לא היה לנו משהו כמעט ממשי-לא היינו מפחדים גם} זה אומר שבאיזשהו מקום כן מאמינים לחרדות,אולי לא לחלוטין,כמו אדם שמאבד את שפיותו,ובמקום לפחד בתוכו מגיע לנק' שממש מאמין שזה קורה לו,ומבטא זאת החוצה כאילו זאת אמת,ונסחף לתוך הדברים שבעצם הם דימיוניים,והראש יוצר אותם. אז איפה הגבול הזה בין להבין שזו חרדה,ולהמשיך לראות את המציאות,לבין להאמין למה שקורה בתוכך על פני המציאות,או במקומה?! אני יודעת שאני נוברת בעומק המהות של החרדה,אבל אני כנראה גם בחרדה מעצם העניין הזה-של הגבול הזה,אם הוא קיים בכלל,ועד כמה הוא שברירי-כי כל העניין של החרדות נראה בעיני כמשהו לא שפויי במיוחד,ואנשים רבים מספרים שחשים דברים ממש פיזית,אז ההבדל היחיד בינם לבין משוגעים זה זה שהם מודעים לחרדות?כל ההבדל הזה בין חרדות לשיגעון נראה לי קטן מדיי,אולי החרדות זה בעצם איבוד שפיות-ופשוט באנשים מסויימים יש את היכולת להבחין בין המציאות לדמיון ולכן הם מבינם שהם רק "חרדים",וזה הדבר הייחיד שמבדיל אותם מהמשוגעים?ואם כן,אז זה אומר שאדם בחרדות מתהלך בין שפיות\לאי שפיות? ומי אמר שהוא יצליח להבין את "ההגיון שבחרדה" לנצח? אני תמיד מנתחת דברים,וזה רק לרעתי. הייתי מעדיפה להיות מטומטמת ולא להבין יותר מדיי,אולי אז לא היו מתעמקות לי החרדות למקומות ונקודות יותר ויותר מתוסבכות שרק גורמות לי נזק. שרון,תודה על התמיכה,ותיהי חזקה,מצטערת שנכנסתי כך לחששותי ומחשבותיי,ואני גאה בך על כל צעד חדש שהצלחת לעבור.בהצלחה. נטלי.