המטפל ואני

ערב טוב דר' הידש. חזרתי הרגע מהפגישה עם המטפל. להפתעתי הרבה הוא בכלל לא ידע שראיתי אותו!! הוא התייחס להודעה שהשארתי לו כסוג של אקטינג אאוט שקשור לפגישה שהייתה קודם. כשהסברתי לו שראיתי אותו הוא לא ממש התרגש מזה. לא הצלחתי לומר כמעט כלום ממה שרציתי. הוא כמובן לא נתן לי הסברים, רק חשב שזה לגיטימי מאוד שהוא אמר לי שהוא כועס עלי שהוא בהחלט חושב שיש מקום בטיפול שהוא יוכל לומר לי גם את זה. הוא חשב שזה שרציתי פגישה נוספת בשבוע שעבר היה נסיון שלי לשנות את הסטינג ולפרוץ גבולות וכו' וכו'. החצי הראשון של הפגישה היה התנצחות עד שהוא אמר שאני צריכה לחשוב טוב אם אני חושבת שהוא יכול להמשיך לטפל בי אחרי האינטרפרטציה שנתתי למה שראיתי. שאלתי אותו אם הוא חושב שהוא מסוגל לטפל בי והוא אמר שהוא מרגיש מעורב רגשית יותר מדי, ושאולי זה שהוא התייחס אלי באופן מיוחד, לא הקפיד כל כך על הזמנים והרבה פעמים גלשנו גם לשיחות לא ממש טיפוליות , אולי כל זה רק פגע בי, ובעצם מה שקורה בינינו הוא לא טיפול. הוא דיבר איתי על העברה נגדית וכל מיני דברים שלא ממש הבנתי וחזר כמה פעמים על המשפט שאני צריכה להחליט אם יהיה המשך לטיפול או לא. האמת שדי הרגשתי שהוא מעניש אותי. האופן הדיבור שלו, בצורת ההתייחסות, אבל יכול להיות שאלו רק השלכות שלי על מה שממילא הרגשתי כי הוא חזר ואמר שאבין שהוא לא מעניש אותי ולא רוצה 'לנקום' בי, ולא רוצה את רעתי. הוא כל הזמן אמר שההחלטה על המשך הטיפול בידיים שלי, עד שאמרתי לו שאני רוצה שיהיה כן איתי ויגיד ל אם הוא חושב שהוא מסוגל להמשיך לטפל בי. אם הוא חושב שהוא יכול להתמודד עם כל מה שעלה וכל מה שעוד יעלה, במילים אחרות אם כל זה לא 'גדול עליו'. הוא לא ענה לי מייד, אבל בסופו של דבר אמר שהוא מאמין שכן, אבל צריך לוודא שזה יהיה באמת טיפול. לא ממש הבנתי את משמעות המשפט. למרות שמישהו חיכה בחוץ הארכנו את הפגישה ביותר מרבע שעה, אבל בכל זאת לא הספקנו לדבר על הכל אז קבענו עוד פגישה לעוד שלושה ימים. בשלב מסויים אמרתי לו שאני מסתכלת לו עכשיו בעיניים ואני לא חושבת שטעיתי בהערכה שלי כלפיו ובאמון שנתתי בו. באמת, אני לא חושבת שאני יכולה לטעות עד כדי כך. אני חושבת שאחרי שנתיים די אינטנסיביות אפשר להכיר בן אדם. אולי הוא לא טלית שכולה תכלת, אבל אני חושבת שמה שחיבר אותי אליו בהתחלה היא היכולת שלו להיות אנושי מעבר למטפל, וזה גם מה שהכעיס אותי כל כך עכשיו, אז אני כבר לא יודעת מה אני רוצה ממנו. כשהוא לא מביע רגשות אני מתעצבנת, וכשהוא מראה לי שהוא כועס אני מתעצבנת עוד יותר. אני לא יודעת מה יהיה המשך הטיפול, אבל נראה שאם הוא ימשיך, אז כמה דברים ישתנו כי הוא אמר שככה הוא לא מתכוון להמשיך (הוא לא ממש הסביר מה זה אומר -ככה, רק אמר שהוא צריך להתייחס אלי יותר כמו לכולם, וזה מוזר כי אני חשבתי שהוא מתייחס אלי כמו לכולם). אולי אצלו בראש אני לא הייתי כמו כולם . שאלתי אותו בסוף אם הוא מאוכזב ממני, והוא אמר דווקא תגובה מפתיעה. הוא אמר "אני לא מאוכזב, אבל זה הפתיע אותי, לא ציפיתי לזה ממך." כנראה שהוא נפגע יותר ממה שחשבתי. וכשאני משחזרת את מה שהרגשתי באותו רגע, אני יודעת שרציתי לפגוע בו, רציתי שיכאב לו כמו שכאב לי. עכשיו כואב לי פחות, ואני מקווה שניתן יהיה לחזור לפסים תקינים, ואולי השינויים שיהיו, יהיו לטובה. למרות כל מה שראיתי וכל מה שעבר עלי במהלך הימים האחרונים, הבנתי בבירור היום שהוא מבין אותי יותר מכולם, מבין אותי כמעט בלי מילים, וזו פריוולגיה שאני לא יודעת אם אני מוכנה לוותר עליה. רוית.

הי רוית. אני שמחה שחזרת מהפגישה מחוזקת באופן מסויים. את מזכירה הרבה במכתבך את 'אנושיותו של המטפל' ואני חושבת שיש לכך חשיבות רבה. מה אנושי ובסדר ומה אנושי וחוצה גבולות ? זו באמת שאלת מפתח. עד כמה להתקרב זה מועיל ובאיזו נקודה זה הופך למזיק? אין לי תשובות חד משמעיות, אני רק מצטרפת לשאלות שלך, ואומרת לך שאת לא לבד בהן. אולי הסיטואציה הטיפולית שנקלעתם אליה היא מיוחדת ושונה אבל אני חושבת שמטפלים ומטופלים רבים עוסקים בסוגיה הזו. אני באמת לא רוצה להכנס לפרטי המקרה מכיוון שזה נראה לי לא רלוונטי, ואני מניחה שאילו לא היה קורה מקרה זה, אז בנקודה מסויימת בעתיד היו עולים הדברים בהקשר אחר. חשוב לדעתי שתפיקו יחד מהמקרה הזה את התועלת הטיפולית עבורך. אולי באמת חשבת שהטיפול עזר לך הרבה, אך נראה שגם אחרי זמן ממושך אינך מסוגלת להשתחרר מדפוס המחשבה שהביא אותך לטיפול? אני חושבת שטוב עשה המטפל שלא סיפק הסברים לגבי מה שראית, ואילו היה מספק אותם הייתם נכנסים למקום שלא צריך להיות בו בטיפול. (אני לא מדברת כלל על כך שהוא צריך לתת לך דין וחשבון, אלא על משהו עמוק יותר). בכל מקרה, אני חושבת שהוא היה חייב לומר את המשפט שהמשך הטיפול תלוי בך, כדי לתת לך להחליט, ולא 'לכפות' עלייך את הטיפול. אל תראי את זה כאילו שהוא ניסה לסיים את הטיפול, אלא כמשפט מעורר, כמשפט שאמור לגרום לך לחשוב על מטרת הטיפול ועל המחוייבות שלך להצלחתו. למרות כל הדיון שהיה כאן בשבוע האחרון, אני חושבת שהמטפל שלך אולי דיבר מהבטן כמו שטענת, אבל תנסי לראות את זה בחיוב. בטן זה לא תמיד מצביע על חוסר שליטה, אלא אולי על כך שהוא סומך עלייך ויודע שתוכלי להתמודד גם עם תגובות כאלה ואולי על כך שבאמת השגתם סוג של קירבה . הדברים הם לא חד משמעיים, וגם אני שואלת את עצמי את השאלות האלה, אבל את יודעת מה, לא חייבות להיות תמיד תשובות והחלטות קונקרטיות. לפעמים עצם העלאת השאלה יכולה להזיז משהו. לילה טוב, דנה

לרווית שמחתי לקרוא את מכתבך, נראה לי שעברת תהליך ארוך בטיפול ובהחלט גישתך בוגרת ומאוזנת והגיונית, את מבדילה היטב בין רגשות ובין המצב כפי שצריך להיות וכל הכבוד לך. בהחלט אפשר וצריך להעריך זאת ואני משער שאני מבין מדוע את מטופלת מועדפת ויש למטפל יחס חם יותר אליך. אפשר גם להבין את הכעס של המטפל כאשר הוא לא הבין על מה את מדברת... אבל מצד שני דווקא אז הוא היה צריך להיות פחות שיפוטי...? או שלא הבנתי את הסיטואציה עד הסוף. לדעתי חשוב מאוד שתבררו את הדברים, אולי לאט יותר בקצב המתאים לשניכם, אולי תעלו קצת לשתי פגישות בשבוע, אבל לאט לאט יש צורך לפרק את התיסבוכת שהגעתם אליה. כמובן, כפי שנכתב, דעתך חשובה להמשך הטיפול ואת יכולה לסיים אותו, אבל גם דעתו המקצועית חשובה, ישנם הבדלים בין המטופל והמטפל ודעתו המקצועית חייבת להישמע, וטוב שהתעקשת לשמוע אותה. אני חושב שכוונתו שהוא יעמיד שוב את הגבולות ויקפיד עליהם יותר כדי להגן עליך עם הגבולות, הגבולות נועדו במידה רבה להגן על המטופל. עם זאת קשה מאוד להחזיר את הגלגל אחורנית ויש לכם הרבה מאוד עבודה. תצטרכו לעסוק גם בדברים שראית וחשבת כאשר חזרת לקלינקה וגם על ההתפרצות שלו, אפילו אם הוא לא הבין מה מקור הכעס שלך. טוב שחזרת מאוזנת, אבל אל תניחי לנושא. הידש

שלום רב, התופעה אכן מוכרת ושכיחה כמו כן מובנת. כנראה שהטרפיסט שלך משרתות אצלך עוד פונקציות מלבד מטפל(צרכים אשר נימצאים בחסך) מומלץ בכדי למנוע כאבי- לב מיותרים פשוט ללכת למטפלת. כך גם ניתן להיתמקד בבעיה אשר בעקבותיה הגעת לטיפול. מה דעתך?

הי רנית. מצטערת שאני מקצרת אבל אני מותשת. דעתי שלא. שאני אמשיך בטיפול אצל הפסיכיאטר שלי. ואני חושבת שאפשר וצריך לשקם את מה שקרה ועד כמה שניתן להשתמש בזה כמנוף מסויים. תודה בכל אופן, רוית

היי רוית, אני שמחה לשמוע שהכל מתחיל להסתדר. יש לך קשר מיוחד עם המטפל הזה, שבאמת קשה לוותר עליו. לא סתם בחרת לקרוא לכל ההודעות בשם: "המטפל ואני". אני מקווה שדברים ימשיכו להסתדר, ואשמח לשמוע עידכונים, שלך מטופלת רגישה

הי. תודה על כל התמיכה, מניחה שבימים הקשים שעוד יביאו, אזדקק לעוד קצת. רוית.

שלום רב. אני אחרי לילה שלם של שינה, ואני מרגישה הרבה יותר מאופסת. אני חושבת שניתן בצורה מסויימת להציל את הטיפול הזה, ואהבתי את המחשבה של דנה, היא מאוד מתחברת למה שאני מרגישה. הארוע שקרה הוא משמעותי מאוד, ואין ספק שצריך לדבר עליו ועל כל ההשלכות שזה עורר אצלי, אבל הוא באמת רק הסימפטום לבעיה הכוללת. יש משהו חזק מאוד במה שאמרת על כך שצורת המחשבה שלי לא השתנתה למרות הטיפול הממושך. זה נכון. אני חושבת שזו צריכה להיות נקודת המפתח בינתיים. אבל איך אפשר לשנות צורת מחשבה שכל כך טבועה בי? אמרתי לו אתמול הרבה דברים קשים, אני חושבת שזה בעיקר בגלל כל הכעס שנבנה אצלי במהלך השבוע, וראיתי שגם הוא בא די מוכן לפגישה, אבל כשישבנו אחד מול השניה די התרככנו , בעצם ראינו שאנחנו אותם אנשים ואנחנו עדיין מסתדרים טוב, ולמרות הכל הכימיה עדיין קיימת. מה שהפליא אותי אתמול זה שהוא זכר המון דברים שעלו במהלך הטיפול, כל מיני משפטים שאמרתי, התייחסויות שלי לדברים שקרו, וזה באמת מראה על הקשר הטוב בינינו. אני חושבת שהציפייה שלי ממנו הייתה אולי מהולה בקצת (או הרבה) אידיאליזציה ולכן כשראיתי אותו כאדם, עם כעסים ואכזבות, קצת התנפצה לי הבועה. אני חושבת שיש בזה משהו טוב אפילו, לפעמים בועות מתנפצות גורמות לאיזשהו סוג של התפכחות שהייתה חייבת לבוא. אני חושבת שבאתי עם מחשבה מוכנה שאחריות הטיפול היא עליו וקצת הופתעתי כשהוא פתאום הפיל אותה גם עלי. אפשר להשתגע, אבל עד גבול מסויים. אני גם חושבת שזה שהוא פסיכיאטר ולא פסיכולוג גורמת לכך שהגישה שלו תהיה הרבה יותר כנה ואמיתית, כלומר, הוא מסתכל על הדברים מנקודת מבט רפואית גם כן, ואמר לי אתמול שהוא לא רואה שום בעיה בכך שלמדתי לנתח את הכעסים שלי ולהתמודד איתם לבד במהלך השבוע, הוא ידע שאני לא אתפרק ושיש לי כוחות הרבה יותר ממה שאני חושבת וגם כשאני במצוקה אני מספיק חזקה בשביל להכיל אותה ולהתמודד איתה. אני חושבת שזה מוצא חן בעיני אפילו. תודה. רוית.

היי רוית. אל תשכחי שהוא המטפל שלך ולא הידיד שלך. ואולי כן. למה ניראה שאת מוקסמת ממנו והוא הופך להיות הדבר המרכזי בחייך. לסיכום אם יש אמון במטפל אז אין בעיה בהמשך הטיפול. אבל אם אין אמון במטפל אז מה יש??? ולמה לך לסבך את החיים.