גבעול- שיר של ורד קלפטר
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
על הגבעה שהיתה מלכותך, את מרכינה מבטך לעפר כמו מעולם לא היית לבדך, עד שנתת את ליבך לפרפר. תמיד נשברת נותנת הכל, הרוח עוברת קוראת לך גבעול כל כך מתאים לך לתת את הכל גבעול הם קוראים לך,קוראים לך גבעול. כל השיחים לןחשים מסביב, איך שהפכת לתמונה עצובה אין שורשים או פרחי אהבה, איך תגדלי על אדמת מריבה. תמיד נשברת נותנת הכל, הרוח עוברת קוראת לך גבעול כל כך מתאים לך לתת את הכל גבעול הם קוראים לך,קוראים לך גבעול. על הגבעה שהיתה מלכותך, ערב יורד כמו סיום או מסך, מי שאמר שאינך לבדך טרם ידע עוד בדידות כמו שלך. תמיד נשברת נותנת הכל, הרוח עוברת קוראת לך גבעול כל כך מתאים לך לתת את הכל גבעול הם קוראים לך,קוראים לך גבעול.
ילדת אור ירח נשמה, אלו מילים נוגעות. קראתי גם את מה שכתבת קודם , ואני ממש מזדהה. את יודעת, גם אני באותו בור שנים שנים שנים. בחיים אבל בחיים לא אומר לך "יהיה טוב", כי גם אני וגם את לא נאמין למשפט המרגיז הזה. לכי תאמיני כשאת בתוך התהום ואין מצב לראות אפילו רבע קרן אור. חכמה גדולה לעמוד מלמעלה ולהגיד שיש אור. בשבילנו הוא פשוט לא קיים. הוא באמת לא קיים. הרבה פעמים אומרים כאן בפורום שדיכאון הוא דבר חולף, אצלי הוא לא חלף אף פעם, כמו אצלך. נורא מעצבן שכולם מאמינים ומלאי תקווה ולא יכולים להבין. זה רק מרגיש צורך לצעוק, וגם זה לא הולך. חשבתי על זה, וזו דעתי: את יודעת מה הכוח הגדול שמשאיר אנשים כמונו בעולם הזה? הסיבה עצובה מאד: תחושת האשמה הכבדה, שהיא חלק בלתי נפרד מאיתנו. לדעתי, אנשים כמונו נשארים כאן כדי להעניש את עצמם. שיהיה ברור - זו בכלל אשמה של מישהו אחר שהפילו עלינו עוד מילדות. יש כוח גדול שממש מכריח אותנו לסבול את סבל העולם. אנחנו כאן כדי לכפר על איזו אשמה שהפילו עלינו עוד לפני שידענו מי אנחנו... בגלל זה אנחנו נותנים הכל הכל הכל ולא משאירים מעצמנו כלום. מקריבים עצמנו עד עפר... ואנחנו, אנחנו בכלל לא אשמים, אבל מישהו מאד נחמד סידר שנרגיש ככה על ההתחלה, ואנשים חדשים באים ומוסיפים. כן... ואנחנו עדיין נמשכים לכיוונים שהורסים אותנו. אוווווף! מכעיס, אבל באופן פרדוקסלי זה מה שמשאיר אותנו בחיים. איזה זבל! זאת לדעתי הסיבה שמונעת מאתנו בעצמנו לסדר לנו מוות, אנחנו באמת מאד רוצים למות ובאמת לא יכולים לבד, וממשיכים לסבול ולסבול ולסבול בכאב ענק. כאילו אנחנו חייבים את זה. ממשיכים לסבול כי זה מה שתחושות הבטן אומרות: מגיע לנו. ככה פגעו בנו כשהיינו קטנים, ככה גרמו לנו להבין. אלוהים!!! למה? למה? אנחנו כועסים על מישהו אחר אבל העונש הוא שלנו. די כבר די! כמה אפשר! אין לי מושג איך יוצאים מהמעגל הזה, אבל רציתי לומר לך - כרגע ועדיין אני בטיפול בשיחות. קשה קצת להאמין עליי שעוד נשארתי שם, אבל זאת מן נקודת אחיזה קלושה. אני מקווה שגם את, גם אם זה נראה חסר תכלית וצריך להיגרר לשם בחוסר כוח ובתלישות. מה אפשר לעשות... המציאות לא מעודדת במיוחד... ממש לא... לא מוכרת לי דרך אחרת. הלוואי ויכולתי לעזור יותר
מחבקת את שתיכן חיבוק גדול דגול.
