O.C.D
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
לד"ר הידש שלום! אני רוצה לשאול אותך שאלה: אני בת 60+ ומגיל 16 יש לי O.C.D(ייתכן שגם קודם לכן היה לי את זה, אבל לא הייתי מודעת לכך). האם עכשיו לא מאוחר מדי להתחיל לטפל בכך? חשבתי לטפל בעצמי בבעיה וגם התחלתי לעשות זאת על ידי משמעת עצמית ומודעות רבה לעניין. האם זה אפשרי? האם שמעת שמישהו עשה זאת ללא תרופות פסיכיאטריות וללא פסיכותירפיה הניתנת על ידי גורם חיצוני, והצליח בכך? האם בספרות הרפואית מזכירים מקרה כזה? אודה לך מאוד אם תענה לשאלתי.
לאיילת השחר שלום, איני מבין מדוע ההתנגדות הרבה כל כך לטיפול, הן לשיחות והן לתרופות? כיום ישנן טכניקות חדשות וגם תרופות חדשות שיעילות עם מעט תופעות לוואי. בכל מקרה אי אפשר לתת תשובה אישית, כיוון שאת מדברת על הפרעה שקיימת שנים רבות אולם אינך מציינת את התופעות ואת החומרה של האבחנה. בדרך כלל OCD היא בעיה עקשנית מאוד וקשה מאוד לצאת ממנה ובטח שקשה ללא עזרה. הייתי אומר שאפילו בלתי אפשרי, כמובן שברפואה לכל כלל יש יוצא מהכלל. שיהיה רק טוב דר' גיורא הידש
לאילת השחר אם הOCD קל אז בעיקרון זה אפשרי. תעשי לך רשימה של מטלות ותעבדי עליהן. כמו שכתבת זה דורש המון מודעות ומשמעת עצמית. אם תראי שאת לא מצליחה ותחליטי לפנות בכל זאת לעזרה, שימי לב לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי שהוא הטיפול האפקטיבי לOCD. יש ב"תפוז" פורום (קהילה) של טורדנות כפיתית ובקישורים יש הרבה חומר על הנושא. בהצלחה אמא קרובה
לד"ר הידש, שלום! התופעות של ה- O.C.D אצלי מגוונות: טקסי בדיקה שהכול מונח על מקומו ובאופן סימטרי בבית, שהדלתות סגורות, שהחפצים האישיים שלי מונחים בסדר מסוים ובאופן סימטרי, ספירה וייחוס חשיבות מאגית למספרים מסוימים, היזהרות מוגזמת מחיידקים. בשלב מסוים בחיי היתה לי טריכולומניה, אבל תופעה זו עברה מעצמה, ועכשיו יש בי דחף עצום, כמעט בלתי נשלט, לגרד את קרקפתי ולסלק את קילוף העור עד כדי יצירת פצעים (גם זה נראה לי כאובססיה קומפולסיבית). באשר להיבט החרדתי: בשל הנסיבות הקשות בהן אנו חיים עכשיו במדינתנו, לפני השינה עולות בי מחשבות מפחידות שחוזרות ונשנות, שלאנשים הקרובים לי יקרה ח"ו אסון, אבל גם לפני שהיו האינתיפדות והפיגועים התכופים גם אז היו תוקפים אותי מחשבות כאלה דבר יום ביומו. נוסף על כך, בזמנו לא הוצאתי רישיון נהיגה, כי חלמתי כל הזמן שאני דורסת אנשים ופיתחתי חרדה מכך. באשר לטיפול התרופתי הפסיכיאטרי- אני לא נלהבת מכך ואפילו נרתעת מאוד, משום שאני חוששת שזה "ידפוק לי את הראש" ויהפוך אותי למנומנמת ואפאטית, מה שאני לא רוצה להיות, כי אחרי הכול למרות כל המגבלויות שלי הגשמתי את עצמי באופן משביע רצון ובגיל מבוגר, לאחר שילדיי לא היו זקוקים עוד לטיפולי הצמוד למדתי באוניברסיטה והוצאתי שני תארים, ועל כך גאוותי. זהו. אני חושבת ששטחתי לפניך את פרשת ה- O.C.D שלי ואת יחסי אליו. ושאלתי החוזרת היא: האם זה הכרחי שאפנה לטיפול אצל פסיכיאטר? אודה לך מאוד אם תענה לבקשתי.
