נפשי לכודה בתוך כימיה (שיר חדש שלי)

נפשי לכודה בתוך כימיה של נוירוטרנסמיטורים שחסרים ועודפים במוח יותר מדי סרטונין פחות מדי דופמין לא יודעת בדיוק מה חסר ומה עודף רק מרגישה לכודה בתוך הכימיה הזאת לעיתים עצבנית, מתפרצת, סוערת לעיתים מיואשת ומדוכאת עד מוות מלאה ברגשות אשם שמשהו בי, באישיות שלי, דפוק והנפש מתייסרת עולה ויורדת בטלטלות קשות וכואבות. נפשי לכודה בתוך כימיה ואני לא יודעת שמדובר בכימיה לפחות לא בהתחלה וקוראת לעצמי משוגעת, ומוזרה ועצלנית ונצלנית ורעה ואימפולסיבית וילדותית ונמהרה. נפשי לכודה בתוך כימיה ואני, מיוסרת כולי, זועקת לעזרה. עד שמגיעה הפסיכיאטריה כמו אמא טובה היא לוקחת את נפשי לחיבוק לא שיפוטי ואומרת לי זו לא את, זו המחלה זה חוסר איזון ביוכימי במוח וכשאני מתחילה לעכל וכשההתנגדות ל"כדורים" יורדת נפשי מתחילה להחלץ מכלוב האשמה והיסורים מוחי מקבל את החומרים הכימיים החסרים ולאט לאט אני כבר לא עצבנית אימפולסיבית ונמהרה וגם לא עצלנית נצלנית ורעה מצליחה להסתכל על העולם בגובה העיניים ולא מתוך המטוטלת של חיי והחוויה היא כל כך שונה שרק מי שחי כל חיי בתוך נדנדה ופתאום הפסיק להיטלטל יכול להבין את תחושת ההקלה והשלווה. תמי.

איזה תאור נוקב!!!!

אני מקנאה בך.

האם על כישרון הכתיבה, או על הדרך שאני עוברת? ואיך את מרגישה? האם הדברים שכתבתי מזכירים לך דברים שגם את עוברת עם עצמך? תמי