דיכאון- מתי כבר תהיה היסטוריה?

דיכאון יקר שלי. אני מכירה אותך זמן לא מבוטל. פעם ראשונה נפגשנו כשהייתי בת 18. הגעת אלי אחרי מניה פסיכוטית חביבה, שבילבלה אותי ואת סביבתי. איכשהו, הצלחתי להתגייס לצבא אבל אז היתה הירידה- תחושות קשות של חוסר ערך, תלות, קושי לתפקד. איכשהו יצאתי ממך כשיצאתי לקורס קצינות. זה לקח בערך שנה, ובלי טיפול תרופתי. אחר כך נפגשנו בזמן הלימודים, בערך 8 שנים אחרי כן. אתה הופעת לזמן קצר, ואחריך הופיעה שוב גברת מניה שהתפתחה לה לפסיכוזה די ממושכת. היה לא פשוט לחזור לספסל הלימודים אחרי הפדיחות שהיו בעקבות המניה- אתם יודעים, הפדיחות הרגילות של מניה פסיכוטית- תרומות מופרזות, דיבור מהיר ולא לעניין, ועוד ועוד. בפעם ההיא כן נעזרתי בטיפול תרופתי ולמעשה לראשונה בחיי ראיתי איש מקצוע והתחלתי לעכל את העובדה שיש בי משהו פסיכיאטרי. אז גם עשיתי נסיון אובדני. רציתי למות כדי להיוולד שוב, בגילגול אחר. והולדתי את עצמי שוב, בעזרת טיפול ממושך וייסודי, בהתחלה 4 פעמים בשבוע, לאט לאט התדירות ירדה עד שסיימתי ואפילו הפסקתי עם הטיפול התרופתי. אבל אז לא ידעתי עד הסוף- מה יש לי? האם זו הפרעה ביפולרית, או פסיכוזה עם דיכאון בעקבותיו? לידת ביתי השניה הביאה לי במתנה חודשים ממושכים אלה של דיכאון עם מעברים מהירים בין מצבי דיכאון להיפומניה. בחנוכה התחלתי בטיפול תרופתי. ידידי טגרטול הפסיק את העליות אבל לא את הירידות. המחשבות הקשות עדיין מבקרות אותי לא מעט. התחלתי טיפול גם בציפרלקס. ואני שואלת אותך דיכאון, מכרי משכבר הימים- לא מספיק לך כבר? אולי תלך ממני כבר ותיתן לי לחיות חיים שקטים ומאוזנים בשקט? כמה זה תלוי בי וכמה בך- אני לא לגמרי יודעת. מה שבטוח הוא שכבר נמאס לי ממך. אל תיקח את זה באופן אישי אבל יש לי שתי בנות לגדל ואני צריכה לתפקד בעבודה ובעלי כבר ממש מתחנן שאחזור אליו ואל הבנות ואתה, ידידי, ממש מפריע לי... אז תן לי איזה רמיסיה של כמה שנים. שאפסיק לפחד מהחיים. שאצליח להשלים את החורים השחורים שיש לי להשלים בחיים שלי ושלא כל קושי ישר יוריד אותי לקנטים. תן לי להמשיך לבנות במקום לרצות להרוס את עצמי ואת הכל. תן לי להתבונן על העולם באהבה במקום להסתכל עליו בעיניים הפוכות, שכל חוויה מבחוץ באה לחזק את המחשבות על כמה אני רעה, לא שווה, תלותית, עצלנית, נצלנית... תן לי לחזור למשפחה שלי. תן לי לחזור לעצמי, לאמונה שלי ביכולותי, לכוחות שלי. אם תרצה לחזור אלי- עוד כמה שנים טובות, נו בסדר, אקבל אותך, אחרי הכל אתה וגברת מניה חלק ממני ומהגנטיקה שלי. אבל בינתיים, תן לי מנוחה. הבת שלי נולדה לפני כמעט תשעה חודשים וגם לפני הולדתה היית באזור- אתה והיפומניה החביבה והעוצמתית. אז עכשיו יש לי את ידידי טגרטול שישמור עלי מפני המניות, ואת חברי החדש ציפרלקס, שירכך קצת את מחשבותי הקשות על עצמי, שיתן לי ראייה קצת יותר אופטימית על עצמי ועל העולם. ואתה, דיכאון שלי, אולי תהיה שוב היסטוריה? בתודה מראש, תמי.

תמי היי גם אני שואלת את עצמי האם ומתי הדכאון יעבור, האם זה באמת חלק ממני ולעולם לא יחלוף, ואם כן אז איך מתמודדים עם החיים שגם ככה לא קלים כשקודם צריך להתמודד עם עצמך...........................קשה קשה, לפעמייםאני מאחלת לעצמי כל מחלה אחרת ולא דכאון.