לעלמה בהריון

שלום לך, קראתי את מכתבייך ויכולתי להזדהות עם כל מילה. גם אני בגילך, יוצאת הלינה המשותפת בקיבוץ, נוטה לחרדות ודיכאון קל, וכעת - חושבת (עם בעלי, כמובן) על כניסה להריון. אני חוששת מאד מחזרה של סימני הדיכאון בזמן ההריון ולאחריו, וכמובן מהיכולת להתמודד אח"כ עם גידולו של הילד/ה. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כדי לבחון את המקור הדינמי של פחדיי. יחד עם זאת, כמי שעברה הריון ולידה עם רקע שנשמע די דומה לשלי, אשמח אם תוכלי (רק אם תרצי) לשתף כיצד התמודדת עם ההריון הראשון, הלידה וגידול הילדה. האם יש דברים שהקלו/מקלים עלייך ? בתודה מראש על התייחסותך והמשך הריון קל ! תמר.

הי תמר, אשמח לנסות ולשתף. באשר להריוני הראשון, במהלכו עדיין לא סבלתי באופן מוצהר מחרדות והתעוררותם ה"רשמית" היתה אחרי הלידה (אני כותבת רשמית במרכאות כי גם במהלך הההריון וגם ב - 29 השנים שקדמו להריון חוויתי אפיזודות ספורות של חרדה. אז עוד לא ידעתי לקרוא להן ככה והן גם לא היו בתדירות שדרשה התערבות). כשבתי היתה כמעט בת חצי שנה התחילו העניינים להסתבך מבחינתי. זה דווקא התחיל סביב עבודה חדשה. אי אפשר להגיד שלפני זה הייתי טיפוס רגוע ואופטימי (...) אבל עד ההתפרצות הרשמית, סביבתי (ואני) נהגנו לכנותי דאגנית, היפוכונדרית ועוד כאלו שמצביעים על העדר שלווה אבל במסגרת הנורמה. איך הסתדרתי? איך אני מסתדרת? היתה תקופה שנעזרתי בסרוקסט, אחרי שהפסקתי איתו נעזרתי לפרקים בנוקטורנו (כדורי שינה) ולוריוון (להרגעה). נעזרת בטיפול פסיכולוגי. נעזרת בבעלי. יש תקופות יותר טובות יש פחות. יש שאני פחות צריכה עזרה ויש שאני מרגישה חרא וששום דבר לא יעזור. יש שאני מרגישה שעשיתי בחירות נכונות (עבודה/ בעל/ילדה/ הריון חדש) ויש שאני מפחדת מאוד ולא בטוחה איך אצליח להתמודד. וחוששת שאולי העמסתי/ אני מעמיסה על עצמי יותר מידיי. נורא הייתי רוצה לכתוב לך ממרומיו של עץ התקווה. נכון לרגע כתיבת שורות אלו אני לא שם. אני קצת חולה (מחלת חורף סטנדרטית) זה יחד עם הבחילות של ההריון והחולשה עושים אותי פגיעה יותר וכשאני יותר פגיעה מצטרפות החרדות, החששות, הפחדים... אם עכשיו קשה לי, מה יהיה כשיהיה לי תינוק קטן? האם אני בכלל ארגיש יותר טוב? האם אני לא סתם מתפנקת ומה פתאום לוקחת יום מחלה ולא הולכת לעבודה (- את בטח מכירה את השריטה הזאת של הקיבוצניקים לשעבר..). ברגעים אלו יש לי מחשבות חמות בנוגע לסרוקסט.. כרגע קשה לי להיות מקור לנחמה ולתקווה. אולי הידיעה שאצל עוד אנשים זה ככה ובכל זאת מסתדרים(בדרך כלל) מחזקת..? אולי הידיעה שמעבר לרגשות הסובייקטיביים המחורבנים יש לי ילדה נהדרת, בעל חמוד, אני מצליחה בעבודה שלי וכלפי חוץ (עד כמה שזה מצחיק אותי) הכל נראה נפלא..? אולי אני צריכה להזכיר (גם לעצמי) שבין הרגעים הקשים יש גם כמה יפים? כרגע לא כל כך טוב לי. אני מקווה שזה יעבור. יהיה טוב. מוכרח להיות!

תודה על השיתוף ! אשמח אם תעדכני מידי פעם גם בהמשך ( בתקווה שיהיו אלה בעיקר דברים טובים...). בהצלחה! תמר.