ללא נושא

הם רוצים שאני אחיה הם רוצים שאני אהיה שמחה הם רוצים שאממש את הפוטנציאל שלי הם רוצים שאהיה פה עוד הרבה שנים הם רוצים שיהיו לי ילדים. שיהיו להם נכדים. הם רוצים. הם מקיפים אותי בכל רגע ושומרים עלי ונותנים לי הכל ואומרים לי לנוח ושאני לא צריכה לעשות שום דבר שאני לא רוצה לא עכשיו ולא בעתיד אבל הם משקרים כי הם מתעזרים בסבלנות ומחכים שזה יעבור ואני אחזור ואהיה הילדה הטובה הבחורה הטובה האישה הטובה זאת שיש לה הכל כל מה שצריך לפי הפרוטוקול ותמיד היא נראית שמחה ונחמדה חוץ מאשר כשהיא לבד עם בעלה כשהיא לא יכולה יותר להמשיך בהעמדת הפנים או כשהיא עם הפסיכולוג וכל כך כואב לה וגם אז היא די נזהרת שלא יחשוב עליה חס וחלילה דברים לא טובים שלא יחשוב שהיא משוגעת או רעה או שלא איכפת לה מאחרים או שהיא כותבת באינטרנט. בכל מיני פורומים שלא מכירים אותה. וגם משם היא בורחת. כשנעשה קרוב מדי. כשהיא מפחדת שהם יראו באמת כמה היא רעה. וכמה היא יכולה לפגוע. וככה היא מתגלגלת לה מיום ליום ואולי הכדורים עוזרים ואולי לא ומה יהיה? מה יהיה? מה יהיה אם לא? וכבר כל כך עייפה. ובעיקר פסיבית. ואין לי כוח ליזום אפילו את מותי אין לי כוח ליזום. אז אני מחכה. לא יודעת למה. לא יודעת בשביל מה. לרגע נדמה היה שזה עובר. אפילו לכמה ימים. והיום שוב...

קחי אויר ותנסי לחשוב שוב על הכל... לאט לאט יש לך את כל החיים לפנייך. ושזה יהיה המוטו שלך- " יש לנו חיים שלמים לחיות " לטוב ולרע... ושיהיה רק רק רק טוב.

מפחדת להיות שק כבד שהם סוחבים על הגב ההורים והבעל והחברים וכל מי שבסביבה כבר עכשיו אני שק כבד אבל הם חושבים שזה זמני ומה אם זה לא זמני? כמה זמן הם ימשיכו עוד לסחוב? עד שיהיה לה כבד מדי? עד שימאס להם? צופה את סדר הייאוש קודם החברים אח"כ הבעל בסוף ההורים וזהו מישהי שכתבה ספר שאני מאוד אוהבת תהתה איך מתגלגלים להיות הומלסים ואולי כשאין לך רשת בטחון אתה מתאמץ יותר? אולי הפחד מהתנאים הפיזיים נותן לך מוטיבציה? בעצם לא נראה לי שזה יקרה אי פעם. ההומלסיות. כי הם יחזיקו אותי חזק ולא יעזבו ואני אגרור אותם איתי למטה בבקשה בבקשה. תתנו לי ללכת. יהיה לכם יותר קל בלעדי. אני יודעת שאתם לא חושבים ככה. אבל זאת האמת. הרבה יותר קל להאחז במה שיש מאשר לעזור ולהמשיך. גם אם מה שיש כל כך מכביד ומעיק. אז תעזבו אותי. בבקשה תעזבו.

ואת יכולה גם להמשיך כך הלאה והלאה והלאה או...לעצור ולזעוק : "דיי" "רוצה לחיות"... ואולי אולי אם תרצי ממש חזק גם תצליחי... תנסי... מה יש לך להפסיד?...

ובאמת אפשר למחוק אותי אם זה נמאס רק רוצה קצת לכתוב זה הכי קרוב ללצרוח שאני יכולה להרשות לעצמי. ידעתי ידעתי שזה מה שייקרה אם אני אעצור לשנייה. אעצור את החיים שלי לרגע. אתן לעצמי לחשוב. להרגיש. אבל כבר לא יכולתי יותר. לא יכולתי יותר להמשיך ככה לא יכולתי יותר כי כל כך כאב לי אתם מבינים????????????? כל כך כאב וכמויות אדירות של כאב בכי ואני לא יודעת מה עוד הצטברו לי שם ולא רוצים לצאת. לא מצליחה להוציא אותם. וזה נצבר ונצבר. ולא יכולתי לא יכולתי יותר לתפקד דיייייייייייייייייי לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא רוצצצצצצצצצצצצצצצצצצצה ללכככככככככככככת יותתתתתתר.

נזכרתי בדבר הכי חשוב- בעוד משהו... חייבים להאמין שיהיה טוב - ולנסות ליישם את זה...