אובססיה??
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
היה לי התקף חרדה וכמו כולם-פסיכיאטר ואז כדורים.כ-5 חודשים אני בטיפול תרופתי.היתה לי הפסקה של שבועיים ואז רגרסיה.עכשיו אני שוב בחרדה ולוקחת כדורים.אני מניחה שבקרוב הם ישפיעו.הבעיה שלי היא שיש לי ממש אובססיה לנושא כלומר אני כל הזמן מנסה לחקור ולברר פרטים על נושא החרדה,אני נכנסת הרבה לפורום ובנוסף קוראת כל מה שיש בנושא(בעיתון,ספרים..) עלמנת להבין.בנוסף נושא הכדורים מטריד אותי ואני מוצאת את עצמי מחפשת כל הזמן חיזוקים-שהחרדה לא באשמתי,שאני לא טיפוס חלש שנשבר משטויות וכו'.יש לי כמו אובססיה לנושא-מסטודנטית מצטיינת שהראש שלה בלימודים,בעבודה,במשפחה,בחבר,הפכתי להיות בן אדם שכל היום חושב על החרדה, על כדורים ,על מחלות נפש ועל פסיכיאטר..אפילו עכשיו במקום לעבוד אני כותבת לכם.. האם זאת אובססיה?? איך חוזרים למסלול?? נמאס לי שבחורה בגילי חושבת על דברים כאלה. בבקשה תענו, תודה.
אם הייתי מכיר את הפורום הז לפני חמש שנים הייתי כותב הודעה זהה לזו שכתבת עכשיו, אחרי שלוש שנים של טיפול תרופתי, חמש של טיפול פסיכולוגי, ארבע שנים בלי אף התקף חרדה (מתוכן שנתיים בלי כדורים) אני חושב שאני יכול לכתוב לך תשובה להודעה, שאולי תעודד אותך קצת. לגבי האובססיה, אני יכול לתת לך דוגמא שאת מכולם תביני הכי טוב, כמה חודשים אחרי התקף החרדה, ושבוע בערך אחרי שלקחתי את הכדור הראשון, כשהחרדות היו ממש בשיאן, ולרדת למטה למכולת לקנות סיגריות היו סיוט עד כדי כך שהייתי צריך לבקש מאנשים ללכת בשבילי, נסעתי במשך שלושת רבעי שעה!!! לאונברסיטה, הלכתי!!! לספריית הרפואה ולקחתי 5 ספרים (שנים מהם היו כתובים חצי בלאטינית חצי באנגלית) לאחר מיכן הלכתי!!! לספריית פסיכולוגיה לקחתי עוד שני ספרים ולצלם כמה מאמרים, במהלך המסע הזה היו לי ***שמונה התקפי חרדה*** חזקים במיוחד, ולקחתי 2 קסנקס שלא עזרו בכלל, אבל משום מה לא ויתרתי, ועוד היה לי כח לדבר עם אחד המרצים, שידידה שלי המליצה לי לדבר איתו. בנוסף למסע הזה, דיברתי עם שני פסיכאטרים (חוץ מהרופא שלי, אחד שאני מכיר אישית, ועוד אחד שחבר מכיר) ניורופרמקולוג אחד, שלושה פסיכולוגים (שוב חוץ מהפסיכולוגית שלי) הורדתי עשרות מאמרים מהאינטרנט, ועוד..., אני בטוח שזה נשמע לך מוכר, ואולי אפילו מוגזם יחסית (אל תשכחי יש לי 5 שנים יתרון עליך) הנקודה שלי היא שאני מכיר היום עשרות סיפורים כאלה של אנשים שלוקים/לקו בהפרעת חרדה וערכו מחקר מקיף בנושא, נראה לי שזה חלק טבעי מהעניין. אדם הלוקה בהפרעת חרדה, לא איבד את חוט המציאות, הוא יודע להבחין הייטב בין המציאות לדמיון שלו (בניגוד להפרעות אחרות), יש לו גם רגעים ארוכים של רוגע, כאשר הוא מצליח להמנע מגורמי החרדה, שבהם הוא יכול לעצור ולחשוב: אני נורמאלי?, הכדורים האלה עובדים?, זה הכל נפשי או ביאולוגי?, אם יש כדורים אז זה עניין ביאולוגי, אם כך למה לבזבז את הזמן בשיחות?, אם אני נורמאלי, למה אני הולך לפסיכאטר?, אם אני לא נורמלי, האם באמת אפשר להרפא?, האם כל החים אקח כדורים?, ומה יקרה אם החרדה תחזור פתאום אחרי שאפסיק את הכדורים?, האם אצליח לחזור לחים הרגילים?, ועוד שאלות שבטח שכחתי כבר אבל הטרידו את מנוחתי ימים שלמים. הפרעת חרדה גם "נותנת" לנו הרבה זמן, אנחנו לא יוצאים מהבית (לי גם היה קשה שחברים יבאו לבקר אותי) כך שיש הרבה זמן להיות עם כל השאלות האלה, וללחפש להם תשובות, מנסיוני, ככל שתמצאי יותר תשובות ותיהיה יותר מודעת למצבך, החרדה תפחיד אותך פחות, הרי בסופו של דבר, גם מבריאים מזה (תאמיני לי, מבריאים מזה) וגם, למרות שזה לא נראה ככה לפעמים, לא מתים מזה (שנה שלמה של חרדות קשות לא הותירו בי אפילו לא שריטה או כאב אחד, לפחות לא פיזיים)
סתם שאלה, אם לא יכולת לרדת עד למכולת, איך הצלחת לנסוע עד האוניברסיטה??
