בהמשך לנושא קבלתנו בחברה

ד"ר הידש וחברי הפורום היקרים - שלום רב ! לאחרונה נידון כאן שוב ושוב נושא חשוב מאין כמותו. שאלת היחס החברתי לאנשים הסובלים מהפרעה נפשית. אני מוצאת את עצמי חושבת על הנושא יותר ויותר על רקע התמודדותי עם הקשיים. בימינו זו כבר עובדה ידועה, כי אחוז הסובלים מהפרעות נפשיות, ובייחוד מהפרעות חרדה ודיכאון, הוא אחוז משמעותי ביותר. אני מאמינה שהוא אף גבוה בהרבה מהדיווחים, שכן רבים הם האנשים החוששים לפנות לעזרה מקצועית, כך שאינם נכנסים לסטטיסטיקה. ובכל זאת, למרות שכיחותו, עדיין, מדובר בנושא שהוא כמעט טאבו בחברה וקיים סביבו קשר מסויים של שתיקה והסתרה. כל כך הרבה אנשים חיים עם הקושי, אך חוששים לדבר על העניין, לשתף מכרים, חברים, קולגות בעבודה ואפילו בני משפחה. עובדה זו הופכת את הקושי לקשה שבעתיים. לא רק שאנו סובלים בנפשנו, קיימת גם "חזית שניה" : חזית ההתמודדות עם הסטיגמה ועם הצורך הנורא בהסתרה. זאת, תוך כדי נסיונות נואשים לשמור על מראית עין של תפקוד רגיל... חוסר ההבנה והקבלה של מצבנו בקרב החברה, גובה מאיתנו מחיר יקר.זהו מחיר העדרה של תמיכה סביבתית . תמיכה שהיא כל כך חשובה ונחוצה לתהליך החלמתנו. גרוע מזה, חוסר ההבנה והקבלה החברתית, מחלחל גם אלינו, ופוגע קשות בדימויינו העצמי, הפגוע ממילא... אני כותבת דברים אלה מכמה סיבות : א. וונטילציה - צורך אישי שלי בפורקן ובמתן ביטוי לקשיים עימם אני מתמודדת . ב. להעביר לאנשים הסובלים את התחושה שאינם לבד ! ישנם רבים וטובים כמותכם, ומי יתן ודבריי אלה יחזקו אתכם ולו במעט... מחלתנו היא מחלה ככל מחלה , הדורשת טיפול ותמיכה, וכך מן הראוי להתייחס אליה. ג. מקווה שהדברים יגיעו לאזניים הנכונות, ומשהו יזוז בדרך לשינוי דעת הקהל בנושא חשוב זה. היו חזקים! תמר.

לתמר שלום רב אני חושבת שילדים בגיל מסוים בבית הספר צריכים להיות חשופים יותר לתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. ילדים יוצאים מבית הספר עם ידע , במקרה הטוב, בשני תחומים: מתמטי וורבלי. שאר התחומים לא נחשבים. ובכלל, תלמיד שסובל נפשית מי שם לב אליו? המורים מיד חושבים על מסגרת מיוחדת שבה בעצם הילד גדל עם סטיגמה לכל החיים. מפה זה מתחיל. החברה הבוגרת ממשיכה לתפקד על פי אמות מידה שבית הספר היסודי קבע. הילד האומלל בבית הספר ממשיך להיות אומלל בחברה ואם הוא יצא מזה הרי שהוא יאמלל כל חלש שבסביבתו כנקמה על מה שעשו לו... במילים אחרות בית הספר מקבע דפוסים חברתיים לכל החיים...

תמר הי.הכותבת הדס והשמח עם תוכלי לקרוא את מה שכתבתי ואולי תוכלי להגיב על כך.

הי תמר את צודקת אבל אנחנו צריכים לזכור שהשינוי צריך לבוא מאיתנו ואנו לא יכולים לצפות שיקרה מעצמו. זה הכל תלוי במה שאנו שדרים לסביבה ובמסרים שאנו מעבירים. אם נחליט שזה לא בושה לספר לחברים שאנו סובלים מדיכאוון חרדה, אז גם נספר את זה בדרך שתבהיר שזה בסדר והדברים יראו אחרת. קחי לדוגמה את נושא הסקסואליות, גם הוא בעבר היה טאבו ותראי את הדמוגרפיה שחלה בו. ולמה? כי ההמוסקסואלים הם אלה שהרימו את דגל השיוויון ויצאו למאבק. אז אולי אנחנו לא צריכים לצעוק ברחובות שיש לנו דיכאון או ללכת על הצמח עם תוית של "סובל מחרדה": אבל לא להיתבייש לספר לסביבה הקרובה כי אין שום פסול בזה- זו דעתי לפחות אריאל

תמר אני כל כך מסכימה עם דבריך. וכל כך הייתי רוצה לפעול כדי לשנות את המצב שכן גם אני סובלת ממנו, אפילו שאני גם פסיכולוגית הייתי צריכה להיות מאד זהירה במקום העבודה שלי וכשכן סיפרתי לקולגה על המשברים שעברתי היא סיפרה לפסיכולוגית האחראית במקום עבודתי שיש לי איזה "סוד" שעשוי לפגוע בתיפקודי המקצועי, והתרוצצה שמועה שהייתי מאושפזת וסבלתי מפסיכוזות קשות- מה שלא היה מדוייק אבל בטוח שאם הייתי מספרת את האמת לא הייתי מסיימת את ההתמחות. בסוף סיפרתי סיפור שסבלתי מדיכאון אחרי לידה, מה שהוריד את הלחץ כי זה יותר מקובל מלסבול ממניה דיפרסיה. אני הייתי רוצה להיות מסוגלת לספר את הסיפור האישי שלי כדי שאנשים יפחדו פחות מהפרעות פסיכיאטריות. כתבתי הרבה ועדיין אני כותבת על החוויות שלי- בדיכאון, בפסיכוזה, וגם- ההתמודדות הלא פשוטה עם הסטיגמות ומה שמתלווה לכך. אבל לפרסם את הדברים תחת שמי יפגע בי ובמשפחתי. דר' הידס הציע לי עזרה בלפרסם את הדברים בעילום שם. ואני חשבתי על ספר כזה, שיצא מתוך הפורום הזה, בעילום שם, שיאפשר לנו לספר לעולם שלהיות חולה במחלה פסיכיאטרית זו לא בושה כל כך גדולה וזו מחלה קשה אבל לא אופי דפוק ויש לכך טיפול ואולי סוף סוף יפסיקו לנדות את חולי הנפש לסוגיהם ויתייחסו אלינו בצורה נורמלית, שנוכל לקחת חופשת מחלה בגלל דיכאון בלי שהבוסים ירימו גבה ושנקבל תמיכה ולא נצטרך להרגיש כל כך מבודדים במערכה. אני מאמינה שסיפורים אישיים יכולים לעורר אמפתיה ומודעות שאולי תיצור איזשהו שינוי. מה דעתכם? תמי.