בהמשך לדיון קודם על מטפל-חולה

אני רוצה לספר לעולם על השיגעון שלי. זה רעיון חדש שמנצנץ במוחי כבר כמה ימים ומאז שעלה בי לא נותן לי מנוחה. להחלטה זו יז מספר סיבות. קודם כל, הייתי רוצה שאנשים יפחדו פחות משיגעון. מחלת הנפש היא מחלה מפחידה לכל הדעות. היא גם מאד מיסתורית ויש בה אפילו משהו רומנטי= כשרואים אותה בסרטים או שומעים עליה ממקור שלישי. אבל כשנפגשים איתה בצורה ישירה היא מאד מאיימת, מפחידה, וגורמת להמון סבל אצל החולה והמקורבים לו. חלק גדול מהסבל של החולה נובע מהיחס של החברה כלפיו. אנחנו חברה מודרנית ומערבית, שמוכנה לקבל תופעות כמו הומוסקסואליות, אמהות חד הוריות נישואי תערובת וכו'. את השיגעון קשה לחברה שלנו לקבל. מדוע? לדעתי הרבה נובע מבורות ומחוסר ידע. הפחד הוא מפני הלא נודע. לכן אני מאמינה שאם יותר אנשים ש"היו שם" ירגישו מספיק שלמים עם עצמם ומספיק חזקים לספר את הסיפור שלהם, הדבר יקל מאד על מי שיאלץ- או יבחר- להכנס למצב משוגע בעצמו. אני מדברת על בורות ואני מתכוונת לא לבורות אינטלקטואלית. אני מגיעה מתחום הפסיכולוגיה. גם אימי היא פסיכולוגית לכן אפשר לאמר שפסיכולוגיה היא שפת האם שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי התייחסנו בבית ללא מודע, לחלומות ולנפש. טיפול פסיכולוגי היה בשבילינו משהו רצוי ואפילו מעורר הערכה. העמדה של אימי לגבי מהות הקשר הטיפולי היתה שבטיפול יש מפגש בין שתי נשמות פצועות- המטפל והמטופל, רק שלמטפל יש יותר נסיון במסע הזה במעמקי הנפש. לכן אני יכולה להגיד בצורה שלמה ומלאה שאני אף פעם לא ראיתי קו ברור שחוצה בין האדם שסובל נפשית לבין האדם ה"בריא". היום אני מאמינה שהנשמה שלי בחרה להשתגע, לעבור את המסלול הקשה הזה. אני יודעת שהחוויות שהבאתי מ"שם" הן כלים מקצועיים יקרי ערך בהם אעזר ואשתמש בעבודתי המקצועית. תמי

בעניין קבלת התופעה , גם אני חשבתי לי שהייתי רוצה , כמו שאדם מודיע שהוא חולה נניח בשפעת ויעדר מהעבודה למספר ימים, שאנשים יאמרו אני בדיכאון ולכן אעדר מס ימים. היו לי תקופות של חוסר מעש בגלל מצבי רוח רעים, וכשאנשים שאלו אותי מה עשית ? נורא התחשק לי לומר "כלום, כי הייתי במצב ירוד כל כך". אבל אנשים לא מקבלים את זה כמו התקררות או קלקול קיבה. חבל.

אני כל כך מסכימה איתך. אבל זה יקח אולי עוד שנים רבות ותדרש הרבה עבודה של מודעות והסברה עד שזה באמת יתאפשר לקחת חופשת מחלה בשל דיכאון בלי שהדבר יפגע במעמדינו המקצועי. אני הייתי צריכה חופשה כזאת ורופא המשפחה שלי לא כתב אבחנה כדי לא לפגוע בי. ואני עוד פסיכולוגית ועובדת עם אנשי מקצוע. ואולי דוקא אנשי מקצוע יכולים להגיב בסטיגמות הרבה יותר קשות כשמדובר על פריצת הגבול שבין החולה לבריא. תמי