לתמי ולאנשי המקצועות הטיפוליים
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
תמי שלום, פתחת כאן נושא חדש ומעניין. הפסיכולוג כמטופל ( או ליתר דיוק, כסובל מהפרעה נפשית). הנושא מעניין אותי ברמה האישית. גם אני למדתי מקצוע טיפולי. עסקתי זמן קצר בטיפול ישיר, וכיום אני מתעסקת בתחום שנושק לתחום הטיפולי, אבל לא מטפלת ממש. בשלב מסויים של הקריירה הרגשתי שזה פשוט יותר מידי בשבילי... השאלה שמעסיקה אותי כבר מס' שנים היא, האם נכון מבחינה מקצועית שאהיה מטפלת, כשאני עצמי סובלת מנטיה לחרדה ודיכאון ? האם זה הוגן כלפי המטופלים ? האם זה נכון ובריא בשבילי להתמודד ולגעת באופן יומיומי בתכנים הקשים האלה ? כרגע השאלה נותרת פתוחה. אשמח לשמוע דעות לכאן ולכאן וגם דרכי התמודדות של מטפלים המתמודדים עם סוגיה דומה.
זה כמו שמנתח לב לא יוכל לנתח אנשים אם עבר אירוע לב או חלילה ניתוח לב פתוח???? כולה דכאון וחרדה סה"כ כל עוד האדם לא פסיכותי,לדעתי, הוא אמור לתפקד כרגיל עם תרופות גם חולים "רגילים " וגם רופאים. ההיפך הוא הנכון ,דוווקא מטפל כזה ידע על מה המטופל מרגיש ולא רק בתור מקרה שלמד עליו או ששמע מעוד חולים,כעת שאני חושב על זה מה אני בעד רופא "שחולה" במחלה שלי הוא רק יבין אותי טוב יותר ויוכל לעזור לי טוב יותר ממי שלא חווה את הבעיה. בלי שום קשר יש רופאים טובים בלי שחלו במחלות שלנו.... אשמח לשמוע את דעת האחרים כאן
אני מאמינה מאד במה שיוגב אמר, על הנסיון האישי שיכול רק לתרום ולהוסיף לידע תיאורטי. אני סטודנטית לפסיכולוגיה שנה ג'. הייתי מטופלת אצל פסיכיאטר שאמר שזאת קטסטרופה שאני לומדת פסיכולוגיה כי לי במיוחד לא בריא להתעסק עם נושאים כל כך רגישים, ומעבר לזה, איך אני לכל הרוחות חושבת שאם כל הבעיות שיש לי אני יכולה לטפל באחרים. נורא נפגעתי ממנו, ועד היום אני מהרהרת בזה מדי פעם ומעבר לזה שזה לא עושה לי טוב, זה גם גורם לי לחשוב..
לתמר אני עובדת בתחום הטיפולי עם אנשים מבוגרים ולא עם ילדים ואולי זה משנה קצת את התמונה. אני מרגישה שבתקופות הכי קשות שלי אני מקבלת כוח מהמטופלים ומצבי הנפשי לא מוריד את איכות עבודתי מבחינה מיקצועית, ההפך, זה מאפשר לי להבין טוב יותר את המטופלים ובמיוחד אלו שסובלים מדכאון. האם לטפל או לא בתקופות קשות זו שאלה מאוד אישית, תלוי בך האם את מרגישה שאת יכולה לעזור למטופל או שמא את זקוקה למנוחה ולשקט כדי לאגור כוח...
שלום, הנושא בהחלט מרתק גם מהבחינה התיאורטית וגם מהבחינה המעשית. כמובן שישנה שאלה של גבולות, באיזו מידה המטפל משליך את קשיו על המטופל ולכן הוא מבין את המטופל באופן מעוות והמטפל אינו מצליח להבין את המטופל ללא עיוות. או כאשר המטפל סובל/סבל מדברים דומים יש לו יכולת אמפטית רבה יותר. מה דעתכם? הידש
אני חושבת שאת התשובה אפשר לחלק לשתיים: איך זה ישפיע על המטופלים ואיך זה ישפיע עלייך. אם דאגתך היא למטופלייך , אינני חושבת שמי שסובל מדיכאון, חרדה או כל הפרעה נפשית אחרת לא יכול ואסור שיטפל. אולי דווקא להיפך, בגלל שאת באה מאותו מקום ויודעת בדיוק כיצד מרגיש אדם חרדתי או דכאוני, זה יכול לשרת אותך בטיפול- את תביני יוצר ותטפלי בצורה טובה יותר. אומרים, אין חכם כבעל נסיון וזה כל כך נכון בעיקר בכל הנוגע לרפואת הנפש. אנחנו יכולים לשבת מול רופא ולתאר את הסימפטומים בצורה הטובה ביותר אך הוא אף פעם לא יבין בדיוק מה אנו חשים . לגבי איך זה ישפיע עלייך, פה זה כבר יותר קשה. אני חושבת שאם את רואה שההתעסקות סביב הנושא לא מועילה לך ואולי אף מזיקה אז טוב עשית שעזבת את התחום . מה שלא תחליטי, אני מאחלת לך בהצלחה אריאל
זו שאלה ששאלתי את עצמי שנים רבות. הקושי הוא לא בתקופות של הרמיסיה אלא בתקופות של המשבר. אז בעיני צריך לבדוק טוב טוב- אני נמצאת בטיפול פעמיים בשבוע והפסיכולוגית שלי לקחה על עצמה את האחריות לכך שאני לא מזיקה למטופלים. לגבי עצמי- היה לי מאד מאד קשה. במצב דיכאון הרי המחשבות כל הזמן שליליות ואני בתוך נפשי השוויתי את עצמי כל הזמן למטופלים שלי, ראיתי את עצמי כחולה יותר מהם, רציתי לעזוב ולגלות את התרמית- אני לא פסיכולוגית, אני חולת נפש!!! מצד שני, האם למטפלים האחרים, שלא לוקחים תרופות פסיכיאטריות ולא מאובחנים בDSM כסובלים מהפרעה פסיכיאטרית- אין תקופות קשות? האם הם מחוסנים מפני כאב נפשי, משברים אישיים, תנודות בדימוי העצמי ולבטים כאלה ואחרים לגבי יכולותיהם המקצועיות.?? אני מכירה פסיכולוגים רבים שיש להם קשיים רגשיים- זה אולי מה שהביא אותם לתחום מלכתחילה. חלק מההתבגרות שלי היתה להבין שזה שאני מאובחנת כסובלת ממניה דיפרסיה, לא נותן לי מונופול על כאב נפשי. לגבי היתרונות של עיסוק במקצוע כזה, הם רבים בעיני. הטיפול באדם האחר הוא בגובה העיניים. אנחנו מבינים באיזה סרטים הוא נמצא. יודעים איך להיות באמת אמפטיים. ויש כאן גם תחושה של ייעוד ושליחות- לעזור לאחרים כמו שעזרו לנו. כמו מתמכרים לסמים שיצאו מזה ועוזרים למכורים. אבל בשביל זה אנחנו צריכים לטפל בעצמינו בצורה מספיק יסודית ומעמיקה, ולדעת לעשות את ההפרדות- בין המטופל לעצמינו. וזו עבודה לכל החיים. תמי
