לשירה

שירה יקרה, דברייך נוגעים לליבי, שכן התחושות מוכרות לי מאד. מבלי להכירך ממש, אני רוצה לומר לך, כי לא נראה לי שדווקא ההשמנה היא המקור לבעיה. באותו אופן, אפשר היה לייחס זאת לחוסר בן זוג, קושי בעבודה ועוד סיבות בלי סוף... בסופו של דבר כולנו מתמודדים עם קשיים כאלה ואחרים בחיים, אך ההבדל הוא איך מפרשים זאת ומה עושים עם זה. אני, למשל, חשבתי, שכאשר יהיה לי חבר - יגמרו בעיותי בחיים... והנה, היום אני נשואה (לבעל מקסים, יש לומר ), אך נטיותיי לדיכאון וחרדה לא תמו... הדברים החיצוניים יכולים להשפיע על מצב רוחנו, אך בסופו של דבר, "הפילטר" הפנימי הוא שצובע כל דבר באור מסויים... אני יודעת כמה זה קשה לשנות את התוך ואת ההסתכלות על החיים, במיוחד כשהנטייה לדיכאון קצת משבשת את זוית ההסתכלות. אבל זה מה שדורש "תיקון". אחרת תמיד נמצא סיבה לראות בשחור, ובצורה מעגלית ובלתי מודעת גם נגרום לעצמנו עוד סיבות חיצוניות לחוסר שביעות רצון... ( לדוגמא, יש לי קושי בקשרים חברתיים, אני נכנס מזה לדיכאון, הדיכאון מרחיק מעליי את האנשים עוד יותר... וכיוב'). שירה יקרה, אני מחזקת את ידייך. עשי לעצמך ולנפשך כל דבר שעושה לך להרגיש טוב, (אם נושא ההשמנה מציק לך, טפלי בו) אבל אל תשכחי, כדברי השיר, ש"השמש היא בפנים". ( ואת זה אני אומרת לעצמי כל יום מחדש...). תמר.

מה שאת אומרת נשמע לי מאוד נכון, מצד אחד , ומצד שני, ממש לא. פעם באמת חייתי כל הזמן בתחושה שאם רק ס יקרה אני אהיה מאושרת, וכל פעם זה היה משהו אחר. הבעיה עם המשקל זה לא שאני נורא מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה לרדת למרות המאמצים ההיסטריים שגוזלי ם ממני אנרגיה עצומה. כבר באמת שאין לי אנרגיה לבדוק עוד אופציה. אני מרגישה שמשהו לא בסדר בגוף שלי, אחרת כבר הייתי יורדת... זה בטח נשמע תירוץ של שמנים, אבל אני כל החיים נאבקת במשקל, ולא קרה אף פעם שהתאמצתי יותר מאשר עכשו, וזה פשוט לא קורה. הלכתי לרופא משפחה חדש כי הרופאה שלי גילתה 0 אמפטיה למצבי פעם אחרונה שהייתי אצלה. באתי קצת על קוצים כי הנושא באמת נורא מפריעה לי המון זמן, ואיך שהתיישבתי התחלתי לבכות. בקיצור , מסתבר 0 אמפטיה עדיף על רופא שיורד עלי. ברגע שאמרתי שהייתי מטופלת נגד דיכאון, הוא נדבק לזה וניסה כל הזמן לדחוף לי כדורי הרגעה וסרוקס. אני בתגובה אמרתי לו שהבעיה היא לא המצב רוח שלי , אלא המשקל ושחבל שירשום לי מרשמים כי אני פשוט לא אקח אותם. ואז הוא אמר את המשפט הנורא מכל "את פשוט צריכה לסתום את הפה שלך עם רוכסן". ואז באמת התחלתי לבכות ומרוב עצבים גם להתנשף. פשוט רציתי לרצוח אותו. במקום להאמין לי ולחשוב על פיתרון יצירתי שיכול לעזור לי , הוא רק רוצה להרגיע אותי.... כמו שהוא אמר "זה מאוד פשוט, רק כדור אחד ותהיי רגועה". בסוף , הוא מדד לי לחץ דם ודופק (שבאופן מתפיע היו גבוהים מהרגיל), ושנייה לפני שיצאתי שאל אותי אם אולי אני רוצה רדוקטיל. כמובן שלא רציתי, בטח לא אחרי שהוא מתייחס אלי כמו אל מטרד. יש לי חשק היום פשוט לוותר על הכל. אני הולכת לישון, כי אני פשוט מותשת מההתמודדות עם המפלץ הזה.

שלום רב האם את מתגוררת במרכז? רציתי להציע לך ניסיון לפתור את בעיית ההשמנה (ללא תשלום). אם יש באפשרותך השאירי לי אמצעי להתקשר אליך באמפתיה רבה א.מ.

שירה יקרה, זה באמת נשמע קשה ומתסכל להלחם בשתי חזיתות - מצד אחד - המשקל והקושי הרגשי, ומצד שני - חוסר הרגישות של המטפלים. לצערנו, עדיין קיימת בעיה נפוצה למדיי של חוסר מודעות בקרב מטפלים לצורך של המטופל ברגישות ובאמפתיה למצבו, ולהתייחסות אליו כאל אדם הסובל מבעיה, ולא כאל חולה, שהוא בעצמו בעיה... בואי נקווה שעם הזמן, המודעות לצורך הבסיסי הזה תגבר. יחד עם זאת, כרגע מה שנותר לנו לעשות, זה לדרוש את השירות המגיע לנו כלקוחות. אם פנית לרופא אחד ולא קיבלת מענה לבעייתך - פני לאחר. בררי איזה מקום מתמחה בנושא של עודף משקל ומספק שירות הולם ללקוחותיו. עם רצון ונחישות, אני בטוחה שתמצאי מענה לבעייתך זו ! במקביל - המשיכי לטפל בעצמך, בדימוייך העצמי, בגישה הכללית לחיים ( אם אני זוכרת נכון, אמרת שאת בטיפול פסיכולוגי ), ואל תתיאשי ! אפשר לנצח את "המפלץ", כמו שאת קוראת לזה... המון בהצלחה והרבה כוח ! תמר.